תערוכה 14.10.17-02.12.17 > בועז ברקני וניר הראל בגלריה המרכזית | עדי ארגוב בסטודיו אמן אורח
בגלריה המרכזית מציגים בועז ברקני וניר הראל שתי תערוכות העוסקות באפשרויות חשיבה והתייחסויות אל חוסר האיזון ביחסי טבע ותרבות:
הציור של בועז ברקני מציע מצבי מעבר של צמחיות המדממת מתוך התוויתן של מחוות תנועה המייצרות הפשטה.
הציורים המתקיימים בחלל בריבוי מציעים אפשרויות אינסופיות של תנועה והתפשטות מרחבית. מאידך כותרות ספציפיות מעגנות אותם אל איי מחשבה ונקודות מוצא פרטניות. קשרים והסתבכויות שנראים כהוויה יומיומית של תקשורת על קשייה וכשליה המאתגרים שנמצאים בבסיס העיסוק המתמיד באמנות ויזואלית.
בחלל השחור והמסדרון הסמוך אליו מפעיל ניר הראל סימוני מצבי מעבר: דלתות, משחקיות, ומצבי ערות מול שינה בהם משמעותי מקומו של הדמיון.
ההצעה המשחקית משייטת בתודעת המתבונן, ונעה בין פוטנציאל מימוש מול לוח משחק שחוקיו ספק ידועים ספק מומצאים, אל מול כובד משקלה של מציאות נוכחת שריבוי חלקיה שב ומזכיר את מוגבלותו המתעתעת של הדמיון.
אוצרת: ורד גני.
עדי ארגוב- רגליים במים
אוצר- איתן בוגנים
בתערוכה זו מוצגים רישומים, ציורים והצבות אשר נעשו במהלך השנה האחרונה וקיבלו את צורתם הסופית בחלל הגלריה. אל התערוכה מתלווה מחברת רישומים מהחודשים האחרונים המזמינה את הצופה לדפדף בה.
העבודות, בין אם הן במחברת, על נייר, עץ או קירות החלל, מחפשות לבדוק יחסים בין מחווה ופעולה מופשטת או פורמאליסטית לבין מחוות שמרמזות על דימוי קונקרטי פיגורטיבי או סמלי ואת היחס ביניהם לבין עולם פנימי ונקודת מבט של פרט חווה.
״האם עדיין הדבר מוזר בעינך? הצב את עצמך, אם כן, במצב דומה. נניח שאדם מהממד הרביעי, שהואיל בטובו לבוא ולדבר איתך, יאמר לך: ׳בכל פעם שאתה פוקח את עינך, אתה רואה מישור (בעל שני מימדים), ומסיק את קיומו של גוף (בעל שלושה מימדים); אך בפועל אתה גם רואה (אף שאינך מזהה) ממד רביעי, ממד שאינו צבע או זוהר או כל דבר אחר שידמה להם, אלא ממד של ממש, הגם שאיני יכול להצביע באיזה כיוון הוא מתפשט, ואתה לא תוכל בשום פנים ואופן למדוד אותו׳ מה תאמר לאורח שכזה? האם לא תשליך אותו לכלא? ובכן, זה גורלי; ורק טבעי הדבר, שאנו אנשי שטוחלנדיה, כולאים ריבוע המדבר על ממד רביעי. אבוי מה אז הדמיון המשפחתי בין בני האדם במישורים כולם! מה עיוורים הם, כיצד רודפים הם זה את זה”
(הציטוט לקוח מהספר ״שטוחלנדיה – סיפור שרבים מימדיו״, מאת אדווין א. אבוט אשר נכתב ב 1884 כאלגוריה ביקורתית על חברה שמתחבאת בתוך פנטזיה מתמטית וצורנית.)
“המחברת והרישום הם תמיד מקום להתחיל ממנו, ללא הכנה.
ככל שהזמן עובר אני מוצאת את עצמי כותבת פחות ופחות במחברת – הדבר היחידי שיצור שפה יהיה הקו של הרישום. כל כמה זמן אני מרגישה שהבנתי משהו לגבי השפה הזו ואז אני עוצרת ומנסה במודע לשכלל אותה החוצה מהנייר הקטן למדיומים אחרים.
בעבודה עם העט אני מנסה ליצור מרחב שבו הדימוי נמצא או אולי מתחבא בתוך מערכת סימנים. מוצא חן בעיניי שאוסף של סימנים צריכים מבט משתהה וסבלנות כדי לחשוף את כל מה שיש להם להציע כדימוי וכחווית צפייה.
להיות ברורה או ישירה זה דבר שאינו מובן מאליו מבחינתי וקשור בתהליך הדרגתי של הבנה עצמית או היחשפות.
אני מנסה להישאר בתוך צורות ומחוות פשוטות. מחפשת שהמורכב ינבע מתוך הפשוט. מכאן נובעת המשיכה שלי לשטוחלנדיה של אבוט. הספר מדמה את החברה האנושית לצורות גיאומטריות, את המחשבה האנושית למרחב ואת ההתפתחות שלה להבנתו. כל מימד הוא ארץ וכל ארץ היא כמו שכבה של הבנה. הקו הופך לריבוע שהופך לקובייה ויכול להפוך לעל- קובייה בהתאם לתפיסה שלו את המציאות ונקודת המבט שלו.
לעיתים פעולת הרישום נהיית חזרתית, כמו מכאנית. הוא הופך ליצירת קוים סיזיפית. יש בפעולה סוג של מדיטציה והתחברות פנימה, מנוחה בתוך עשייה. מלבד זאת, היד עושה ״טעויות״, מפספסת, מתעקמת. לכן לחזרה המכאנית אין אופי של מכונה. למעשה יש בה משהו מאוד טבעי. האנושי והאישי נמצאים שם בתוך אי הדיוק.
אני מוצאת יחס בין דימויים ומנסה להפעיל אותו בעבודות. כמו הקשר בין דימויים של אוויר ותעופה ודימויים שקשורים בלהיות בתוך מים. למשל לוויתן שהוא גם מטוס. בשניהם יש פרישה מהעולם, פנימה והחוצה הרחק בעת ובעונה אחת.
מעניינת אותי פעולה של תרגום חזותי. הכשל של החיקוי שתמיד קיים בנסיון לתרגם מפעיל אותי כשהוא בא לידי ביטוי באמנות. תרגום תמיד מייצר סטייה קטנה, עודפות שמביאה איתה משהו נוסף וחדש. מאז שהייתי ילדה ומציירת הייתה לי נטייה כזו לא לדייק. גם כשציירתי באופן ריאליסטי או תירגמתי כמעט במדויק דימויים, לא הייתי מסופקת. עם הזמן הפסקתי לרצות את הריאליסטי והוא הפך לדבר קטן בתוך ספקטרום גדול יותר של אפשרויות לייצג דברים שרציתי לומר. מלבד זאת, תרגום, גם זה החזותי או העקיף, הוא תמיד רב שכבתי, מייצג ומחביא. אפשר לדמות זאת להסתכלות במים: מצד אחד אפשר לראות את ההשתקפות שלך או של הסביבה ומצד שני אפשר לראות פנימה”.
The main gallery holds two exhibitions of Boaz Barkani and Nir Harel both relate to various aspects of current appearances of imbalance between nature and culture:
Boaz Barkani paintings conjure transformations of seemingly drained or bleeding vegetation into abstraction of movement gestures.
Nir Harel operates signs of transition by his use of doors, gaming and dreamlike versus reality where the presence of imagination is crucial.
The Guest Artist Studio space hosts a solo exhibition of Adi Argov
Title: Feet in the Water
Curator: Eitan Buganim
Adi Argov displays a second solo exhibition.
Argov evolves her drawings with the use of various media.
From a starting point of daily sketches in a notebook the work widens into further papers of various sizes and formats and into the actual space. The works whether in notebook, paper or on the walls seek to examine the ratio between abstract or formalist gestures and action to gestures that apply figurative and concrete or symbolic meanings.
