תערוכה 02.05.09-06.06.09 > גליה גור זאב / אחרי הכל | מיכל בקי / מתחת לפנס וסדרת חרצנים
אחרי הכל, גליה גור זאב.
חלל התצוגה הריק מטבעו של גלריה נתפס כסביבה נייטרלית להצגתה של אמנות. התצלומים של גליה גור זאב מאתגרים את הריק הבסיסי הזה בתמונות שעוקבות אחר מהלך התרוקנותה של דירה מחפצים, ובהשאלה הנגזרת מכך גם מאנשים.
החללים שהתרוקנו נושאים את עקבות תכולתם, מסגירים את התקופה בה השתכנו בהם, ואת משך הזמן שחלף מאז וקדם למעשה לרגע הצילום. במהלכו של הזמן תפקדו אותם חללים כדירת מגורים. חילוניותו ורגילותו של קיום זה מתחלף בחסר. ראשית חסרונם של חפצים, ובעקבותיהם מודעות לחסרונם של בעליהם. מהלך זה כמובן נגזר מן הצילום והפוך למהלכם של הדברים.
סידרת התצלומים נעשתה בדירת הוריה של גליה, לאחר פטירת אביה. החפצים שייכים לתכולת הבית וצולמו לקראת ותוך כדי תהליך ריקונו ופינויו.
התערוכה כוללת תצלומים מתוך הדירה המרוקנת ותצלומי פריטי לבוש וחפצים המעלים שאלות נוקבות אודות נזילותו של המושג ייצוג, משמעותם או חוסר משמעותם של חפצים ובהשאלה רחבה הרבה יותר מייצרים ייצוג ויזואלי לאבדן.
עבודות אלו מעלות על הדעת את סידרת תצלומיה של מרים בקסטרום שנעשו ב ין השנים 1992-1996 “רכושם של אנשים שנפטרו”. סידרה זו כללה תצלומים בבתים אליהם נכנסה בתחילה כמעריכה עבור בית מכירות פומביות ובהמשך, באישור היורשים, כצלמת, ותיעדה למעשה בתצלום בודד מצבים שונים של חללי מגורים הנמצאים בתחילתו או במהלכו של תהליך מעבר שמעיד או מסווה את חסרונם של מי שהיו ולא יחזרו. הנגיעה הלא אישית של מתבוננת מן הצד,של בקסטרום, מתחלפת באישי עד כאב בעבודתה של גור זאב המצלמת מקום מוכר לה היטב, הבית, שתחילת תהליך התפוגגותו נמצא בהתרוקנותו. עם זאת הבחירה להציג את הבית המרוקן, על סימני נוכחותם של חפצים, עקבותיהם ושאריותיהם, במספר מועט יחסית של תצלומים, לצד תצלומי חללי חליפות שנותרו מרוקנים מגוף, נוגעת בתחושת החסר המציבה באופן חד וחריף את הקו הבלתי נתפס של מעבר מיכולת תחושת כאב המנכיחה קיום, לאובדנה
תערוכתה של מיכל בקי בוחנת את המתח המתמיד בין דימוי להפשטה. עבודות הנייר הקטנות והצבעוניות מסידרת החרצנים מתפקדות כדגלוני אזהרה, צבעיהן האסידיים נדמים כסוכריות רעילות, הטומנות בחובן התייחסויות אל מגוון רחב של תהליכים ונקודות מוצא בציור. המחוייבות העמוקה לציור מרכזית בעבודותיה של בקי. היא נוגעת גם בבעייתיות שעולה מתוך הקלות היתרה המאפיינת את הצלחתו המיידית של “ציור רע” על נזילותיו האכספרסיביות הזוכה כאן להתייחסות אירונית.
