תערוכה 10.11.18-22.12.18 > אורן בן מורה ואלהם רוקני בגלריה המרכזית | מיכל מקרסקו בסטודיו אמן אורח

תערוכות חדשות בסדנאות האמנים.

פתיחה במוצ”ש 10.11.18 משעה 20.00

נעילה: 22.12.18

הטקסטים המלאים נא לגלול למטה

אורן בן מורה ואלהם רוקני חולקות את הגלריה המרכזית בשתי תערוכות יחיד מקבילות.

“הביקור”, כותרת התערוכה של בן מורה מתייחסת אל סיפור הבשורה למריה והאופן שבו הוא מתואר בציורי פרסקו מתקופת הרנסנס וימי הביניים. על קירות הגלריה השחורים מצוירות בגירי פסטל סצנות המתארות התרחשויות שונות בחלל ביתי ברגע שדבר מה פלאי עומד לקרות. כתמי הצבע הזוהרים על הקיר מתמקדים בנוכחות והיעלמות, אור וחשיכה, ובשאלות על היכולות לקשור בין זמנים, תרבויות, אמונות ואמנות שנעשית כאן ועכשיו בציור על קירות הגלריה.

בבסיס תערוכתה של אלהם רוקני, שכותרתה “אל תגעי במגש המלפפונים” נמצאת התייחסות אל  מנהג אירוח איראני של הגשת מלפפונים טריים לאורחים, בדרך כלל לצד אלכוהול. קערת המלפפונים היא המקור לציור שמן על פשתן של שטיח בגודל אמיתי המונח על רצפת החלל. שם התערוכה ״אל תגעי במגש המלפפונים״ הוא משפט הלקוח מהשיר ״אי אפשר לנגן״ של להקת קיוסק, להקת רוק איראנית. האזהרה הטמונה בכותרת מכוונת אולי אל מקור אישי, מאופק, המצביע על קודים תרבותיים של התנהגות, ובמעברה אל המעמד הייצוגי של שטיח רצפה שהוא ציור על בד היא גם נטענת בהומור.

העיסוק הלא מובן מאליו ביחסים בין ציור, חלל, הסטות של מעברי תרבויות, מקומות וזמנים הם עניין משותף לשתי התערוכות הבוחנות ריבוי ועושר של מקורות עליהם נשענים לא מעט ניסיונות לנסח את האפשרויות השבירות שאנו מציעים אולי לעתיד.

כתבה שהתפרסמה בערב רב כחלק משיח הגלריה שהתקיי ב1.12
https://www.erev-rav.com/archives/49139

בסטודיו אמן אורח: מיכל מקרסקו

כותרת התערוכה: All the flowers on the way to your home

אוצר: איתן בוגנים

מיכל מקרסקו עוסקת ביחסים זוגיים על גבולות וסכנה, תשוקה, רומנטיקה ואפלה. היא משרטטת מסלול במרחב העירוני המוביל למרחב הביתי ומשמש כזירת פעולה/סטודיו ואתר התרחשות.

The Tel Aviv Artists’ Studios Gallery announces the opening of two new exhibitions on Saturday 10.11.18

from 20.00

Closing date: 22.12.18

The main gallery will hold two exhibitions of Oren Ben Moreh: The Visitation

and Elham Rokni: Don’t Touch the Cucumber Tray

The Guest Artist Studio space hosts a solo exhibition of  Michal Makaresco

Title: All the flowers on the way to your home.

Curator: Eitan Buganim

אורן בן מורה ואלהם רוקני חולקות את הגלריה המרכזית בשתי תערוכות יחיד מקבילות:

“הביקור”, כותרת התערוכה של בן מורה מתייחסת אל סיפור הבשורה למריה והאופן שבו הוא מתואר בציורי פרסקו מתקופת הרנסנס וימי הביניים. על קירות הגלריה השחורים מצוירות בגירי פסטל סצנות המתארות התרחשויות שונות בחלל ביתי ברגע שדבר מה פלאי עומד לקרות. כתמי הצבע הזוהרים על הקיר מתמקדים בנוכחות והיעלמות, אור וחשיכה, ובשאלות על היכולות לקשור בין זמנים, תרבויות, אמונות ואמנות שנעשית כאן ועכשיו בציור על קירות הגלריה. בו בזמן הבלחות הציור על הקירות השחורים הן גם חשיפה של שכבות של אפשרויות לקיומה של דרמה רדומה המתקיימת ממילא ביומיומי, הביתי, הפרוזאי.

בבסיס תערוכתה של אלהם רוקני, שכותרתה “אל תגעי במגש המלפפונים” נמצאת התייחסות אל  מנהג אירוח איראני של הגשת מלפפונים טריים לאורחים, בדרך כלל לצד אלכוהול. קערת המלפפונים היא המקור לציור שמן על פשתן של שטיח בגודל אמיתי המונח על רצפת החלל. שם התערוכה ״אל תגעי במגש המלפפונים״ הוא משפט הלקוח מהשיר ״אי אפשר לנגן״ של להקת קיוסק, להקת רוק איראנית. האזהרה הטמונה בכותרת מכוונת אולי אל מקור אישי, מאופק, המצביע על קודים תרבותיים של התנהגות נאותה, כבוד והבטחת יכולת הכלה ושיתוף בזמן ובמקום. במעברם של כל אלה אל המעמד הייצוגי של שטיח רצפה שהוא ציור, היא גם נטענת בהומור.

העיסוק הלא מובן מאליו ביחסים בין ציור, חלל, והסטות הנוצרות בעקבותיהם של מעברי תרבויות, ממקומות שונים, ותקופות אחרות הם עניין משותף לשתי התערוכות הבוחנות ריבוי ועושר של מקורות עליהם נשענות עבודות אלה בציור. העניין והצורך של ציור לחרוג ממקומותיו ה”בטוחים” ומחומריו היציבים מאפשר לנסח את האפשרויות השבירות, פיזית ועקרונית,  וקשורות אל מציאות ששבירותה ונפיצותה נוגעת אל אירועים המתרחשים באופן שנראה בעיקר מפתיע, ולמראית עין נטול אזהרות.

ALL THE FLOWERS ON THE WAY TO YOUR HOUSE/ מיכל מקרסקו

אוצר: איתן בוגנים

טקסט: טל גלעד עריכה לשונית: הגר מזרחי

סדנאות האמנים תל-אביב

זוהי תערוכת היחיד השנייה לאמנית מיכל מקרסקו (נ. 1982) מתוך טרילוגיה העוסקת ביחסים זוגיים על גבולות סכנה, תשוקה, רומנטיקה ואפלה.

בהתייחס לשם התערוכה שנערכה בגלריית המדרשה ב-2017 ?Would You Walk Me Home כהזמנה, פלירטוט, בקשה להגנה, או אקט שמתכתב עם האמנות המושגית של סופי קאל, ב-ALL THE FLOWERS ON THE WAY TO YOUR HOUSE מקרסקו הופכת מזו המבקשת חסות ומסתכנת בהיותה קורבן פוטנציאלי, למחזרת אובססיבית – כזו המציגה מחווה של רומנטיקה באווירה של סטוקרית.

מקרסקו שבה ומשרטטת מסלול הליכה במרחב העירוני, הפעם באמצעות צילומי פלאש של תקריבי פרחים – כאשר כל פריים מלווה במילה המרכיבה בסופו של דבר את המשפט השלם. המשפט, שנכתב עם עוצמה ודרמה המתקבלת מתוך השימוש בפונט הספציפי, הצבע האדום וההפרדה לפריימים, נשמע כמו טייטל של סרט אימה איטלקי מהתת ז’אנר ג׳יאלו (Giallo), המגלם בתוכו ניגודיות ומשחק על קלישאות; הוא דל תקציב אבל גדוש בסטייל. מקרסקו מפתחת אנינות אינסופית לטעם הרע, המר, הצמיג, השחור, הנוטף והשורף. המסלול המשורטט מוביל למרחב הביתי (Home/House) המשמש כזירת פעולה/סטודיו ואתר התרחשות.

בתערוכה הנוכחית מוצגים תצלומים שהופקו באמצעות מצלמת הטלפון הנייד. מקרסקו משתמשת בצילום אבל מחויבת יותר לדימוי ולמושג Image מאשר לשיח הצילומי. העבודות, שנעשו תמיד תוך מחשבה על פיסול ביחס לגופני – מערבות טכניקה הכוללת לוקיישנים, אירועים חולפים, חומרים אורגנים וגוף אנושי. הזמניות של אלה מונצחת באמצעות הצילום המיידי, המאפשר לאמנית להתמקד בדו-מימד ולסמוך על הכוח של הדימוי.

עבודותיה של מקרסקו מתכתבות עם מסורת ארוכה של אמנות-גוף, סוריאליזם ואמנות פמיניסטית. היא עושה שימוש רב בגוף שלה, בשילוב עם אובייקטים, אביזרי עזר לחיפצון והחצנת המיניות של הגוף. ניכרת ההשפעה מההומור המגדרי של שרה לוקאס, ובייחוד מסדרת הפורטרטים המתמשכת שלה (1990-1998), וכן מהשפה החזותית הקיצונית של פול מקארת’י (בעיקר וידאו). האימוץ האבסולוטי של שימוש במזון (וגם קוסמטיקה) כמסמלי בזות – המציע בופה וולגרי של דם זרע וצואה – אם מקארת’י מייצר מטאפורה לגרגרנות של קונסומריזם האמריקאי, מקרסקו מקצינה כמטפורה לחרדה חברתית ותלות אינסופית באישור חיצוני של העצמי מהקהילה המדומיינת.

בניגוד ל״סלפי פמיניזם” (כינוי ביקורתי לאפיון אמנות פמיניסטית של הגל הרביעי), פה אין תחושת נוסטלגיה כללית ורגרסיה לילדות, אלא התייחסות לינקות בשלב הבגרות. נראה שימוש במודל הפסיכוסקסואלי תוך מחיקת השלבים והפיכתם לריזום (rhizome). ישנה התמקדות בהומור, אלימות ומיניות כנושאים למחקר חזותי שמתבצע בצורה של משחק עם סוג של Gore או הפורנו של האלימות כפי שבא לידי ביטוי בסרטי אימה. המדד ל-Gore הוא כמות הדם המלאכותי הנשפך בליטרים וגלונים של אותו נוזל המופק מסירופ תירס צמיגי וצבע מאכל אדום.

על אותה נוסחה מקרסקו רוקחת נוזל חצי לבן חצי שקוף, המדמה נוזלי גוף, לצורך הפקת אופנה ביזארית, צילום סטודיו או ארט לסרט ארטהאוס/פורנו/אימה דמיוני. אותם נוזלים עשויים שעווה או דבק פלסטי, מטפטפים, נקרשים, נקווים, עוטפים, מצפים, מקשיחים ונמסים. כל אותן מחוות פיסוליות משלבות אלמנטים כמו טורסו אנושי, פרחים, נרות, סכין, צדפים, ליפסטיק, סדינים, אש, כסף, פה, עור, שיער גוף ושאר ירקות…

העבודות הפיסוליות של מקרסקו נוצרות בהתכתבות מכוונת עם פרקטיקות של עשה זאת בעצמך ואמנות שימושית. מקרסקו מעלה את העבודות שלה לחשבון האינסטגרם שלה (vanesa_dvd) רשת חברתית אשר מזגזגת בין המרחב הציבורי לפרטי. המרחב הדומסטי, המרחב הפרטי, המטבח, האמבטיה חדר המיטות והרחוב -הם כולם הרחבה לסטודיו נוודי (nomadic) בו מקרסקו מאחדת תרבות חזותית עכשווית המתקיימת ברשת חברתית עם הפרקטיקה האמנותית שלה. היא מצליחה לשמור על הצביון של האמנות שלה מבלי להיבלע בעולם האינסטגרם כיוון שהיא משמשת בו כמדיום, מטריצה ולא כפלטפורמה שקופה. היא משתמשת בחפצים יומיומיים על מנת לייצר עבודות המלאות בהומור, בדיחות חזותיות, מטאפורות לסקס, מוות ומגדר.