תערוכה 09.11.13-02.12.13 > גבי קריכלי / אני עושה מה שאני יכול
אפשרויות פענוח והמצאתו של הווה מורכב.
כיצד כורכים ביחד ידע וזמן הטמון בהשגתו? המסמנים הידועים מראש של ידע: חפצים שונים המעלים על הדעת תחומי תרבות ושכבות שונות של תקופותיה, על חומריותם ומצבם: שבריהם, ושחיקתם. כל אלו מובנים באופן מיידי, כמעט אינסטינקטיבי, כשייכים ל”עבר”, ולכן מייצגים “ידע קודם”, או “קדום”, מהלכי תירבות השייכים לתקופות שעברו, עדויות על אופני קיום מהותיים הלקוחים מאותו “זמן אחר” באשר הוא.
עבודותיו של גבי קריכלי משתעשעות בחומרים כאלו: חמר, עץ, זכוכית, שיש שעובד בתקופות שונות, אלומיניום ופליז, חומרים אלו מטופלים בטכניקות עבודה שלא ניתן לכנותן אלא בנות זמננו מאחר והטיפול בחלקן וויתר באופן מודע על קניית ידע באמצעות לימודו ממייסטרים בעלי ידע בתחום, ותחת זאת פנה אל איסוף מידע מהאינטרנט: למידה בת זמננו המנטרלת את תחושת הנוסטלגיה העולה על הדעת משרשרת שימור יידע הטמונה בלימוד טכניקות מלאכה מסורתיות.
העבודות עצמן, שנעשו בשפה הנעה כמטוטלת בין הפואטי לגולמי מאזכרות במבט ראשון ממצאים ארכיאולוגים: חלקן נדמות כתוצרי זיוף חרסים שמטרתו מעורפלת, ובכולן מסתמן קו ברור של יצירת אובייקטים מומצאים הדומים באופן כמעט משכנע לממצאים “אותנטיים”. מתוך אלו עולה השאלה: מה ניתן להסיק מעצם קיומם על “תרבות חומרית” שגלגלה פרגמנטים מכוונים אלו לפתחנו?
ממצאים ארכיאולוגיים דורשים ניסיונות חיבור ושחזור כדי להגיע אל אותו אובייקט שימושי שהתנפץ. הפרגמנטים של קריכלי נוצרו ככאלו, אינם ניתנים לאיחוי, ריפוי או כל הקבלה מסוג זה. הנחת היסוד של מציאת ידע רלוונטי ברגע מסוים בזמן, לצד השימוש בבלזה, צילום, אפוקסי, ואובייקטים קיימים: כולם למעשה ביטויים של מסורות מודרניסטיות, שנמצא בבסיס התחביר החומרי המורכב של עבודות אלו. אובייקטים בהם מחשבה וחומר מסרבים להתנתק האחד מהשני מצד אחד, ומאידך מתכחשים לאפשרות קיומה של “אמת” מודרניסטית כזו או אחרת.
האימה של העבר וההווה מתגלמת במקרה הטוב בשיירים מהם אולי ישוחזרו נרטיבים אפשריים בעתיד. סיכה צבאית עם סמל צלב קרס שנרכשה בשוק פשפשים בברלין ע”י קריכלי היא תפנית כזו בעלילה בלתי אפשרית המתנדנדת בין האישי להיסטורי תוך הפקעות הדדיות, הסטות, וסטיות תקן סטטיסטיות של התכנות העולה במקרה זה מהיסטוריה של בעלות.
הצטברותם של כל אלו, על כל שהוטען עליהם הנם חומרי העבודה העקרוניים ביותר בתחילתו ובסופו של דבר. הם מובילים אל מהלך של הפקעה מתהליכי העבודה ברגע נתון, והקפאתו לזמן מה בחלל תצוגה כזה או אחר, או לחילופין, במקום ציבורי כמו מגרש חנייה. מקום להתבוננות, מכוונת או אקראית, המעוררת תהייה על אפשרויותיהם הקצובות של כל פעולה וזמן נתונים, ועם זאת הערפול שספק מתבהר ספק מתעצם מתוך עצם קיומה ההדדי של אותה קבוצת חפצים, המטלטלת אותנו לאורך מרחב עשיר של אפשרויות והחלטות.
ורד זפרן גני
קרדיטים:
צילום התערוכה: אלעד שריג
צילום של גבי: אבי סבח
