תערוכה 27.03.07-05.05.07 > רועי קופר / הצוקים הלבנים של דובר | עדי ברנדה / 3657 מטר

הצוקים הלבנים של דובר
דובר, עיר נמל המשמשת נקודת מעבר מרכזית בין בריטניה ליבשת אירופה, משחקת תפקיד מרכזי, כעיר סמויה מן העין, בסידרת העבודות שמציג רועי קופר בתערוכתו החדשה.
הבוהק המסמא של אטלנטיס, סידרת עבודות שהציג קופר לאחרונה בגלריה נגא, התחלף בחומריותו הלבנה, הרכה, של הגיר. צוקי הגיר הלבנים של דובר, המסמנים את קו החוף, סוף או התחלה, צולמו מירכתיה של ספינה מתרחקת. במבט מן הים אל החוף.
ההתרחקות, מהלכו של הזמן, והעלמותו ההדרגתית של קו החוף, מנכיחים את שבריריותו של הדימוי, רגע היה והנה נעלם.
עיסוק זה מרכזי לעבודתו של רועי קופר, ובא לידי ביטוי בטרילוגייה “לאכול מבשר הלוויתן”, גם בחלקה הראשון – אטלנטיס- היבשת האבודה שנעלמה בים, אם היתה בכלל.
הקדמה לשלוש התערוכות, היתה בסידרת התצלומים שכותרתה “כמו כוכבים שנלכדו במים”, ואשר בחנה הבהקי אור היכולים להתממש בחומר רק במבטו הלוכד של הצילום. שם החל קופר לבחון את יחסיהם של חומרים, התהוותם והעלמם, כאשר זמן, כוח, ועמידות המסתמנים כמשתנים בעלי ערך מוגבל.
קו החוף של דובר עדיין נזכר בעיקר כחוף מבטחים לכל אלו ששרדו את הנסיגה מדנקירק, ואשר עם נפילת איי התעלה במלחמת העולם השנייה נותר קו הגבול האחרון שעמד מול כוונות הפלישה הגרמנית לאנגליה.   מראה הצוקים עבור החיילים הבריטים סימן הצלה, הגעה אל התגלמותו של מקום המבטחים:
Safe in Dover ביטא בשלוש מלים את תחושת הבטחון שהיה בכוחו של מראה זה להשרות.

סידרת העבודות בוחנת במבט מתרחק את הרכב החומרים של דימוי איקוני זה, בדומה לצנטריפוגה המסוגלת להפריד חומרים עקב משקלם,  נבחנים כאן רגעי התפוגגותם.
תקווה, מושג מופשט, חמקמק לא פחות מאותם הבזקי אור, משתמר בסידרה זו כאותה הבטחה, הספינה הזו כבר הפליגה, כבר מביטה לאחור, מייצרת דימוי מובהק שהמשכו, מראה הצוקים המתערפל, סימן שמרומז בקו החוף: הצעה של סוף או התחלה, הממוקמת, איך לא, באמצע הסיפור.
3657 מטר

המספר שבכותרת הוא מרחק מדוד באופן מדויק אך חסר משמעות אלא אם יוכח קשר ישיר לנושא התצלומים שמציג עדי ברנדה בגלריה העליונה של סדנאות האמנים.
יחסי דימוי/כותרת נמתחים כאן אל מקום טעון הסבר, המתחייב מן הטקסט הנלווה, אשר מסביר ברגע זה שמספר המטרים הנקוב מעל הוא אורך מסלול ההמראה הארוך ביותר בנתב”ג. הקשר אל נושא התצלומים: מטוסי אל- על הנמצאים באויר הוא אם כן מיידי, אינפורמטיבי וברור.

מצב הביניים של טיסה, תלוי לפתע באותו מרחק שמטוס עושה על פני הקרקע, בטרם יתרומם לאויר. תשומת הלב מתרכזת במסלול המשמעותי שלעתים רחוקות ניתנת עליו דעתם של הנוסעים. מה צריך לעבור כדיי להפרד מן הקרקע, כדיי להגיע אל המצב הראשוני לכאורה של המראה, ולחילופין, מה נדרש כדיי לממש את המצב ההפוך של נחיתה. כל הגורמים מדודי הזמן, הופכים להיות נגזרות של שטח, מרחק הנדרש כדיי לאפשר תחילתו או סופו של מסע.  אמצעי המעבר: שדה התעופה, אורך המסלול, חברת התעופה, ספוגים במקרה זה בנקודת מבט מקומית עניינית שמאפיינת את רובנו: זהות ישראלית מוצעת כאן כעובדתית, כנקודת מוצא בסיסית, קיימת, ידועה וברורה. מהיכן אנו באים, (היכן היינו לא בהכרח מעניין בהקשר זה), לאן אנו חוזרים, ומהו תנאי הבסיס הארוך ביותר שאפשרי למסלול ההמראה או הנחיתה שלנו. אורך המסלול כמובן הוא נגזרת רחבה יותר במשמעותו מהתייחסות אל חברת תעופה מקומית ומכיל תנאים אלו על כל חברת תעופה, באשר היא, הנוחתת בשדה התעופה הבינלאומי של ישראל,  ואשר לה נגזרות מסלול שונות בארצות מוצא אחרות.