תערוכה 28.03.09-25.04.09 > דיוויד גוס / עוגות בוץ | נועה זית / 1400-2000

600 שנים הן פרק זמן ממושך. הרבה דברים יכולים לקרות בו. הרבה דברים קרו. אבל שום דבר בתערוכתה של נועה זית אינו מבקש להורות עליהם. על כן, שם התערוכה, “1400-2000”, אינו אלא רמז לאופן שבו כדאי להתבונן בה. זהו רמז עבה, גס כמעט, הנדרש דווקא משום שהוא מצביע על משהו דק מן הדק, חמקמק, בלתי נתפש כמעט. מה שהוא מבקש לומר הוא: התבוננו במרווח, הציצו אל המקום שבין לבין, Mind The Gap.

המרווח נוכח בכל אחת מעבודותיה של זית. קל להבחין בו באלו מביניהן, המדברות במישרין על ניוד דימויים מזמן לזמן, מטכניקה לטכניקה, מהקשר להקשר: רישום נסרק במחשב ומוגדל, תצלום מתורגם לרישום, דימויים בני תקופות שונות מונחים זה לצד זה על משטח אחד, תחומי ידע היסטורי מאוגדים יחדיו. בפעולת הניוד הזאת נוצר פער, אם של זמן, אם של מקום, אם של משמעות. נדמה כי יותר מהכול, נועה זית מזמינה אותנו לבהות בפער הזה, לשהות בו, לנסות ללמוד מה מאפשרים לנו אותו מקום שאינו מקום, אותו זמן שאינו זמן, אותו מובן מאליו שאינו מובן עוד.

ואולם אין מדובר בהתקת הדברים משדה לשדה כפשוטה. הרישום של נועה זית ממילא מאמץ לעצמו תכונות צילומיות, החל בהעדר פוקוס – ברקע רישום תקריב סרוק של ציפור דרור, למשל – וכלה במעקב אחר ז’אנרים האופייניים לצילום, כמו טבע דומם באוריינטציה מדעית, תיעוד זואולוגי או מסעות לארץ אקזוטית. לעומת זאת, בצילום שלה ניכר תמיד מגע ציורי והתייחסות לתולדות האמנות שקדמו להמצאתו. קשה, למשל, שלא לחשוב על ציור רנסנסי לנוכח תצלום הצוקים הלבנים-ורדרדים בגן החיות של פאריס, המוצג בפתח הגלריה. אין מדובר רק בקומפוזיציה וביחס בין מישורי התצלום, אלא גם בזיקה שלו לנוף הדמיוני, שאמני הרנסנס הרבו לצייר ברקע ציורי הנושא הנוצריים שלהם וש”הופיע” פתאום בטבע, או באתר דמוי טבע. הנה לנו מרווח נוסף: בין מה שקיים לכשעצמו ובין מה שקיים כנתון תרבותי.

המופשט של זית נובע מן הקונקרטי ביותר – נורות אינדיקציה של מכשירי חשמל ביתיים נהפכות לשדות צבע אבסטרקטיים ומאוגדות על לוח-כרזה גיאומטרי – בעוד מה שנראה בהיר ומובן מאליו בתחילה מתגלה כתוצאה של מניפולציה צילומית או טכנית: הנהר הזורם מתחת לשיח המוריק אינו אלא כביש אספלט; השמש הזורחת אינה אלא מנורת קריאה. אותן זריחות ושקיעות: לעתים זית משתמשת בתבניות, ואפילו בקלישאות, כדי ליצור מחדש את הפער בין מה שאמורים להרגיש ובין מה שמרגישים בפועל. לעתים הבוהק הצילומי שלה מזעזע, כאילו ביקשה שלא יתבוננו בעבודותיה. לעתים מה שמכמיר בהן את הלב מתגלה כניסוי מדעי, ולהיפך.

גם לַזמן נוכחות מתעתעת ביצירתה. הרישום הידני הממושך, המדוקדק, נסרק ומודפס באופן מכני שכמו מפקיע ממנו את ההרהור, ההשתהות, הפרשנות. לעומת זאת, ההבזק האקראי של פעולת הצילום כמו מואט בתהליך הסבתו לרישום ובהעמדתו במערך חדש של דימויים והקשרים (לא רק הפירמידה העתיקה מעומתת עם גדר הברזל התומכת או מבודדת גזע עץ ברחוב עירוני, אלא גם תוקף הצילום ותוקף הרישום, המבט המושהה והמבט החטוף, ההתבוננות מקרוב וההתבוננות מרחוק, האמביוולנטיות כלפי מה שמוכר וכלפי מה שזר). לעתים הפער אינו נובע רק מהעבודה גופה, אלא גם מהעמדתה לצד אחרות. כמה חיים ומאיימים, למשל, נראים אותם כלבים חושפי שיניים אחרי המפגש עם כל כך הרבה בעלי חיים דוממים, מפוחלצים כמעט.

ואולם כמו שם התערוכה, ריבוי הרבדים השכלתניים והמניפולציות הטכנולוגיות בכל אחת מהעבודות המרכיבות אותה עומד באיזו סתירה למהות הכמוסה שלה, שהיא עדינה וזהירה הרבה יותר. נדמה כי בחתירתה של נועה זית אל המרווח שבין הדברים לבין עצמם, או בין הדברים ובין ייצוגם, היא מבקשת דווקא להרפות מכל אלה, מן הטכנולוגיה, מן ההיסטוריה, מן הפרשנות, מן המשמעות, מן הסגנון, מכתב היד, מן המיון והניסוח. בעצם, היא עסוקה כל כך במרווח הזה כי היא מבקשת לעצמה רגע של מנוחה. בעולם של חפצים טעונים במשמעות ושל שיפוטים מחמירים, היא מחפש סדק שדרכו תוכל להתגנב לגן אחר, שאפשר לחמוק בו לרגע מכובד הדברים – ולנשום.

ארז שוייצר