תערוכה 15.08.26 - 18.06.26 > עוזי צור / שטחי הפקר < כליל ווקסלר / קוראת לארטמיס
שטחי הפקר – אסופת עבודות של עוזי צור מהשנים האחרונות; בין אדם למלאך, בין נקבה לזכר, בין יום ללילה, בין מוות למוות
מלאכי הפקר
כל הלילה ניתקו מצמרות
מסתחררים בסוּפה
כפות תמרים (כ)מלאכים נופלים
מלאכים סוררים גוועים בצמא ל ש כ י נ ה
הולכים ומשחירים בשערי ר ק י ע י ם
ממתינים, אולי עוד יורשה להם
לשוב פנימה
עד שנֶחְמַר וגאה בהם ייאוש
והם צנחו מטה ניחרים
כבדים אנושיים להחריד בנפילתם
נחבטים במרצפות המשטח המשושות
בשבריריות פרחים עונתיים
בגמישות קני סוף הנענים לסערה
בתשוקה מ ת ר פ ס ת
מצליפים המלאכים בנפילתם
ברפאי עצים שהיו ואינם הערבה
הבוכייה הלימון החולני
״תמות נפשי עם…״ מילמלו
פיותיהם בנקמה ת ה ו מ י ת
בבוקר אספנו את גופיהם, מרוצצים
נזהרים מנוצות כנפיהם
שהיו לחודי להבים פוצעים
מערסלים אותם לערמה
בשולי הכביש
… אולי ברגע אחרון
של חסד אלוהי
עוד יבואו לקוברם
ברקיעים מ ע ל
למוות יש טעם מלוח
למוות יש טעם מלוח
אוקיינוס ג ו א ה מבפנים ונסוג
עד לגאות אחרונה
ממליחה גופינו למוות, מכשירה
בשר לסעודת מלאכים
אוכלי נבלות
רודים דבש אפל מבין צלעותינו
א ו ר גדול מפציע
וכבה
כליל ווקסלר / קוראת לארטמיס
יציקות גבס, אדמה וחומרים אורגניים ורישומי פחם על בד
העבודות בתערוכה נוצרו מתוך חוויית המעבר הכרוכה בלידה ובראשית ההורות. התערוכה מבקשת להתעכב על השער שנפתח במצב זה של שינוי עמוק, ברגע שבו הגוף, הזמן והזהות מאבדים את הרציפות המוכרת ומקבלים צורה חדשה
במרכז התערוכה ניצב רישום רחב ממדים של יער עצי תמר. בין גזעי העצים והסלעים מופיעים פתחים, משטחי שיער ודימויים ממקורות שונים, הקשורים לנוף המקומי, לראשית ההורות ולמיתולוגיה. אלה אוגדו למונטאז’ דיגיטלי שתורגם לרישום פחם על בד
לצד הרישומים מוצגות יציקות גבס המכילות חומרים אורגניים מתוך אדמת יער ירושלים, שבה נוצקו, כך שתנאי השטח, מרקם הקרקע ושאריות החומר הפכו לחלק מתהליך העבודה ונרשמו בתוך הפסל עצמו. פעולת היציקה הופכת את הקרקע למצע ולתבנית בעת ובעונה אחת, ומשמרת מפגש בין הגוף, החומר והמקום. סביבת היער הסמוך לביתה של האמנית משמשת עבורה מרחב פעולה זה כמה שנים. זוהי סביבה המהווה אזור תפר בין העיר למרחבי הבר, ובין בית הקברות הצבאי של הר הרצל
הקריאה לארטמיס היא פנייה אל דמותה המיתולוגית של האלה, המזוהה עם חירות, טבע פראי וחיים מחוץ לסדר המשפחתי, והן עם הגנה על נשים בזמן לידה. זוהי גם התבוננות בדמות רוחה של מי שנשבעה להישאר בתולה וחופשיה, כחלק פנימי שנדמה כי נותר מאחור עם הכניסה להורות. לצד אלה, זוהי גם קריאה במובנה הגופני והמידי יותר, זעקה שנובעת מתוך הלידה עצמה, ובה בעת גם זימון של נשים ואימהות אחרות, כפי שהוזמנו אל מרחב הלידה ואל המרחב שנפתח אחריה
