Search
Close this search box.

תערוכה 02.09.23-15.07.23 > גיא אביטל, אורן אליאב, ציבי גבע, ישי חוג׳סטה, שי יחזקאלי, גבריאל קלזמר, יובל שאול / מרקורי < ליז שניידר / זוירי

מרקורי. תערוכת ציור קבוצתית

טקסט קצר על ציור והפשטה בעקבות ל. ויטגנשטיין

הציור הוא כל מה שקורה

  • הציור הוא מכלול העובדות, לא מכלול הדברים

מה שהציור מציג, הוא המובן שלו

בהתאמה או באי ההתאמה של המובן שלו עם חווית הצופה, מצויים אמיתותו או שקריותו של הציור

 כדי להבין את מהות משיחת המכחול נחשוב על כתב החרטומים, הנותן תמונה של העובדות שהוא מתאר

 שהשמש תזרח מחר, זו השערה; ופירושו של דבר, שאנחנו לא יודעים אם היא תזרח

לא קיים הכרח שמאלץ מאורע אחד לקרות מפני שמאורע אחר קרה

 השקפת העולם העכשווית כולה מבוססת על האשליה, שזה הקרוי היגיון מסביר את תופעות הטבע

 וכך הם עומדים מול חוקי ההיגיון כאילו הם בלתי ניתנים לערעור, כמו שעמדו אבותיהם לפני האלוהים ולפני הגורל. ושני המחנות צודקים, והם גם טועים. ככלל, השקפתם של הקדמונים ברורה יותר, כיוון שהם הכירו בכך שישנה נקודת סיום ברורה להסברים, ואילו במערכת ההגיונית נראה כאילו הכל ניתן להסבר

 מובנו של הציור חייב להימצא מחוצה לו. בציור הכל הוא כפי שהוא, וכל מה שקורה, קורה כפי שהוא קורה. בו אין שום ערך, ואילו היה בו ערך, לא היה לו כל ערך. אם קיים ערך שיש לו ערך, הוא חייב להימצא מחוץ לכל מה שקורה

 מה שמיסטי זה לא איך הציור, אלא זה שהוא ישנו

 לתשובה שאיננו יכולים לבטא, גם את השאלה אי אפשר לבטא

החידה איננה

אם שאלה ניתנת בכלל לניסוח, היא גם ניתנת למענה

 לא שאי אפשר לסתור את הספקנות, אלא שהיא חסרת מובן, לבטח, אם היא מבקשת להטיל ספק במה שאי אפשר לשאול עליו. שהרי ספק יכול להתקיים רק במקום שקיימת שאלה; שאלה קיימת רק במקום שקיימת תשובה, ושניהם, רק במקום שמשהו יכול להיאמר

 אנחנו מרגישים שגם אם כל השאלות האפשריות ייענו, שאלות חיינו יישארו עדיין כולן בעינן. כמובן שלא תישאר אז שום שאלה, וזוהי, בדיוק, התשובה

 הלא יאמר בלי ספק ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא הוא המיסטי

 חשבו למשל על הפליאה מכך שמשהו בכלל קיים. את הפליאה הזו אי אפשר לבטא בצורת שאלה, ואף אין לה תשובה. כל מה שנוכל לומר, מלכתחילה אינו יכול להיות אלא דברי הבל. ולמרות זאת אנחנו רצים ומטיחים את עצמנו אל גבולות השפה

מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק

 

תערוכת היחיד של ליז שניידר “זוירי״ (בהמות) משלבת פיסול, וציור באופן בו חומרי הציור מתפקדים גם כחומרי פיסול כך ששני אמצעים המופרדים בעקרון, הופכים למעשה לאחד, והאבחנות ביניהם נדמות בעלות משמעות פחותה. עיסוקה המרכזי הוא במצבים קיומיים: חיים ומוות, נוכחות והתפרקות כביטוייהם החומריים של קיום וחידלון. מתוך התבוננות בממצאי התערוכה אותם ייצרה ואספה בקפידה עשויה לצוף ההכרה בעובדה שבעלי חיים מתקיימים וחדלים להתקיים לא בהכרח עקב מצבים “טבעיים” אלא אולי עקב תוצרי לוואי של קיום אנושי. תובנה כללית המרחפת כעננה רעילה סביב האובייקטים הנמצאים בחלל וגולשים אל מחוצה לו