תערוכה 14.05.11-18.06.11 > הדס רשף ומאשה זוסמן / שמירה בשם / פנטזיה 2010

על הסטטוס של הדמיון.

ריבוי האפשרויות של צילום, ציור, רישום, וידיאו, פרפורמנס ומיצב מציף את
עבודתה של הדס רשף  בתערוכה זו בתחושות של תשוקה עמוקה לחיים ולעשייה, לצד אבחנות חכמות ולא קלות על מה שמגולם בחיים כאלו.

יכולתה של רשף להתבונן מעמדה כפולה של מעורבות, ומחויבות, ועם זאת להימנע מהונאה עצמית, מעלה על הדעת באופן בוטה את הקשר העמוק של חיים וצילום/ תיעוד עצמי כיום.

עם זאת, מקומו המשמעותי/ תיעודי של הצילום בוחן גם את היחס בין מציאות ודמיון: מקורות לציורים ורישומים נמצאים אמנם בתצלומים אך הסיבות לבחירתם, ועריכתם מותירות מרחב  לדמיונה של רשף. מרחב זה בא לידי ביטוי למשל בקיר רישומי נשים ששמן מרי, שנאספו כולן מחיפוש בגוגל והפכו לאיקונות. המציאות ותיווכו המיידי של הצילום נאספים באמצעות המחשב והאייפון שממילא מכיל בקרבו את מחילות הארנב הדיגיטליות הזמינות מיידית בכל מקום.

בציור ובצילום מתפתחים עולמות מקבילים של מיתולוגיה אישית, הנבנית ומתפרקת שוב ושוב כפיקסלים בגדלים שונים המרכיבים/ מפוררים מארג בלתי אפשרי של הגיונות, ושיגיונות.

עבודת וידיאו של מעין וידוי אישי שכבר נוסח כפורמט טלויזיוני מוכר וממכר, סוגר מעגל של מרחב, זמן, וכלכלה: צולם בסלולרי חדשני לרגע נתון, באיכות וידיאו ירודה, ומוקרן בטלויזיה השייכת לזמן אחר, ולמצב כלכלי לא מזהיר בימינו. פער זה מסגיר משהו באשר לכלכלת הצלחתו של הפורמט בטלויזיה.

ואם נדרשנו לשאלת הסטטוס: לדמיון אין תג מחיר, עדיין. ל”תהילה” ול”הצלחה” כנראה תמיד היה.

מאשה זוסמן מציגה עבודות ציור  ורישום המתייחסות אל פני שטח, והלוקחות בחשבון מרחב, וזמן. פעולת הציור בעבודותיה של זוסמן היא תגובה אינטליגנטית , רגישה, ועתירת דמיון.