תערוכה 11.08.20-31.08.20 > עדינה בר-און / יותר-מי-די

עדינה בר-און וקהל המשתתפים ייקחו חלק בפרפורמנס חדש שכותרתו: יותר-מי-די.

שיתוף, אירוח, וחוויית התבוננות קולקטיבית שמציעה בר-און הם יוצאי דופן בימים אלה של בידוד, ריחוק חברתי, וחרדה קולקטיבית. סדר יומנו נע בין ה”בית” ל”ארץ” המוגדרים מחדש, שוב ושוב, בהתאם לשינויי נסיבות קיום או תחושות של חידלון. בר-און מחויבת לנוכחותם של פני המקום: הנוף הארצישראלי, היבטי הגיאוגרפיה הפיזית והגיאוגרפיה האנושית המייחדים את המקום הזה בו אנו חיים. ביצירתה החדשה, היא שבה וטורפת את הקלפים בהקשרים שבין תפקודינו כקבוצה וכאנשים פרטיים. בוחנת לעומק את תפקידו של אמן בחברה מתוך עיסוקה בפועל בביטויים של קונפליקטים מקומיים, וגלובאליים.

יותר – מי – די

כמה מִלים מאת יוצרת המיצג עדינה בר-און

קופסת עץ שחורה מלבנית בגודל 190x62x48 ס”מ ניצבת באופן אלכסוני על רצפת הגלריה. היא נִצבת כאילו הושמה שם באופן זמני בלבד. אדים עולים מארבע פינותיה, וגולשים על צִדיה בזמן כניסת הקהל לגלריה. האדים זורמים ונִגרים מתוכה גם אחרי שהקהל עוזב.

כשחשבתי על קופסת העץ השחורה שנוצרה במיוחד לצורך מופע זה, עלה בדעתי שיכולתי להסתפק בתיבה זו כיצירת אמנות בפני עצמה. אך נמלכתי בדעתי, כי הבנתי שאם אעשה זאת, יהיה בכך כדי לשמוט עִניין המהותי בעבודתי: שִתוף הקהל בתהליך היצירה. שכן, במופע זה כל צופה הוא/היא ‘דמות ראשית’. היותו/ה כזה/ו באה לידי ביטוי בחופש שלו/ה לבחור את נקודת מבטו/ה, וכן במגוון הסיטואציות האנושיות שהוא/היא אחראי/ת להתהוותן.

בנוסף לקופסה השחורה, מוצבים על רצפת הגלריה דגל לבן שמלופף סביב מוט, כורסה עתיקה ושידה בת מאה שנה, שבאמצעותם אני יוצרת תמונות של יחסי גוף ואובייקט. תמונות אלו מתייחסות למושגים של בית וארץ, שהם התשתית הנרטיבית למופע זה.

במהלך המופע, בעוד תשומת לבו של הקהל מופנית בשלמותה אל הדימוי שאני יוצרת, אני קוטעת את ההתרכזות בדימוי הנוצר, וברוחו של ברכט אני פונה אל הקהל. בתחילה אני מבקשת מהמשתתפים שינועו במרחב הגלריה באופן המאפשר לכל אחד ואחת לבחור נקודת מבט, וממנה לחוות את הדימוי שאני מציגה. בבחירה זו הצופה מבצע אקט מודע, ומכונן נקודת מבט משלו כלפי הדימוי המוצג בפניו/ה. הנחתי היא שפעולה כזו מאפשרת לצופה לגבש הכרעה אסתטית מושכלת. בהמשך אני עוצרת את עצמי שוב ושוב במהלך יצירת דימוי, או בטרם יצירת דימוי חדש , כדי לפנות לקהל ולומר עוד משהו שטרם הסברתי על צפונות ההתבוננות האישית.

לבסוף, כשכל אחת ואחד מהצופים/משתתפים מוקף באנשים העומדים בעמדות המשתנות של רִחוק וקִרבה, מתחדדת אצל כל משתתף/ת הרגישות למקצבים והמודעות להעדפותיו/ה האישיות. אף על פי שכולם מתנועעים בחלל אחד משותף, ומתמקדים באותה אמנית, לכל משתתף/ת נקודת מבט פרטית. כיוון שכל בחירה אינדיבידואלית של נקודת מבט כוללת את כל נקודות המבט האחרות, נוצרים שִלובים בלתי צפויים של מצבים שמחברים בין הקבוצתי לאישי.

ב-‘יותר-מי-די’ כל אדם חולק את שדה הראיה הפרטי עם שדה הראיה של שכניו, והשִיתוף הזה אינו נראה כחריגה תמוהה, אלא נעשה כדבר-מה נתון וברור מאליו.