תערוכה 03.01.08-02.02.08 > יהודית מצקל / הצעקה הראשונה
סדרת תצלומי היִלודים של יהודית מצקל מנסחת מרחב זמן רב-מימדי ותחילתו צילום המתבצע דקות ספורות לאחר זמן הלידה. אלא, שמעצם קביעתו של רגע המסמן התחלה משתמעת גם המשכיותו של אותו מהלך חיים, אשר רגעיו הראשונים נפרשים לפנינו.
מורכבות היחס אל מושג הזמן כרוכה באופן ישיר בהיפרדות מעשה הצילום, על תפיסת “הרגע המכריע” המיוחסת לו, מהמקבילה האנושית שלו, זו המניחה כי מעין “רגע מכריע” ייתכן ואמנם מתרחש במהלך הלידה ובפרק הזמן המיידי שלאחריה.
רגע זה נפרט, למעשה, למבטים על תחילתה של פעולת נשימה, כפי שזו נעשית על ידי תינוקות שונים. אותו מעשה קיומי ראשוני שהנו מכַני, מיידי ומובן מאליו, כרוך במראית- עין מיוסרת וכאובה, החושפת את הקשר הסמוי בדרך כלל בין קיום וסבל.
בהקשר זה עולה בהכרח שאלה עקרונית אודות משמעותו האפשרית של רגע מכריע. נוכחותו מתפרשת אולי רק מתוך המחשבה על אבדן בלתי-נמנע, המהווה מניע מרכזי לקיום, ואשר בא לידי ביטוי בתצלומים בניתוק התינוק מגופה של האם במהלך הלידה.
מקומו הפולשני של הצילום מעלה שאלה לא פחות עקרונית, הנוגעת לעצם היכולת לחוות, להתנסות במשהו החורג מעבר לגבולותיהם הגופניים של הילוד ואמו: תודעתם הלא ברורה ולא ידועה ותפישת המקום והזמן של אותה לידה שהתרחשה, או לעתים עדיין מתרחשת בעת מעשה הצילום. כל זכות הקיום של צילום כזה נובעת מטענתו לשימור המראית של אותם רגעים שמיד לאחר הלידה, בשעה שהצורך בשימורם כתצלום כלל איננו מובן מאליו. היותו של הצילום ממלא מקומו של הזיכרון, תחליף לזיכרון, ולעתים קרובות גם בסיס לשכחה, מעורר ספק באשר לצורך בקיומו.
תחושת המורכבות והפשטות של קיום אנושי, המתגלמות בו-זמנית בתינוקות שזה עתה נולדו, היא הנושא המרכזי של הסדרה. אמנם נדמה כי היא מייתרת את מעשה הצילום, אך למעשה תחושה זו מתגבשת עבורנו רק הודות לקיומם של התצלומים. ריבוי היִלודים המצולמים לא מניח לחשוב עליהם כעל מקרה פרטי מסוים: הוא מחייב התייחסות רחבה יותר, אולי פחות אישית מכפי שעולה על הדעת במבט ראשון.
אל תצלומי התינוקות מצטרפים גם תצלומי אובייקטים שמקורם באופן ברור בבית-חולים. הקשר שלהם אל התינוקות הוא לעתים ישיר ומובהק ולעתים מרמז על טיפול החורג אל מעבר לשגרת הצרכים המיידית של תינוק בריא שזה עתה נולד. בית-החולים נוכח גם בצבעוניות הירוקה של סדיניו, הנראים ברקע תצלומי התינוקות. נוכחות קשה של מה שנקלט בתודעתנו באופן מיידי כסביבה תומכת, מטפלת; אך בפועל חושף מכַניוּת, ריבוי, זוהמה, בה רוחשים חיים, וסטריליות ממנה נושב מוות.
כל אלו מאפשרים לסדרת התצלומים לחמוק מהמקום האישי, המפתה, בו נתפסים תינוקות כפרטים דורשי אהבה וטיפול; ומזמינים מבט כללי יותר, אם גם לא נטול חמלה, על הריבוי והשרירותיות של אופני-חיים ברגעים הראשונים לקיומם העצמאי, לאחר ניתוקם מהכלא המגונן של הרחם. כלליות מבט זו כרוכה גם באִי-היכולת לזהות באופן ברור פרטים נוספים, למעט מידע ראשוני מכְמיר-לב ולעתים מעורר דאגה, על אודות הקשר בין שתי קבוצות העבודות המשלימות זו את זו. האובייקטים, המתפקדים כטבע-דומם מיידע, מוכנים לפעולה שלא ברור אם תידרש או תיעשה. ההמשך המובטח – המתבקש מעצם צילומם של ילודים בנשימתם הראשונה – מאזכר בהקשר זה של טבע-דומם את ההבטחה של אחרית, הנדרשת מרגע שצוינה אותה נקודת התחלה.
היקפו המעגלי של הזמן אינו מאפשר נרטיב סגור, ליניארי והמשכי, למרות סימוני קצה של התחלה וסוף אשר סמיכותם נוכחת כל כך; ומשום עצם העובדה הידועה על יכולתו המפתיעה של סוף לא-ידוע להתרחש בכל רגע, בכל נשימה. מעגליות זו חושפת במידה רבה את התמימות שיש בשימוש במושג “הרגע המכריע” באשר לחיים. להתחלה ממילא יהיה המשך כזה או אחר; ורגע הסוף הלא-ידוע, שאמור להיות הרגע המכריע המוחלט, הרי עצם התממשותו מאיינת כל יכולת תפישה והופכת את שהיה חי לחפץ דומם.