תערוכה 18.02.23-07.01.23 > יקירה אמנט / מתחת לאופק
מיכל הלפמן
״בכל המקומות ובכל הזמנים, כל חברה אנושית הייתה זקוקה לטקסים אשר ימחישו את מערכת הערכים שלה, והחברה המערבית המודרנית אינה נבדלת מכלל זה״, כותבת הסטוריונית האמנות דורוטיאה וון הנטלמן ומוסיפה: ״לאורך המאות האחרונות הווה המוזיאון, את אחד מהיכלי הטקס המרכזיים עבור החברה המערבית וביטא את ערכי הדמוקרטיה, הליברליזם, האינדיבידואליזם והשינוי״
בעשורים האחרונים, טוענת וון הנטלמן, נכנס מהלך זה לשלב הנסיגה שלו ובאופק האירועים עולה ומסתמנת הכמיהה לאיכויות עבר שאבדו בתהליך המודרניזציה: ״תחושת הקהילה, הגופני, הלא רציונאלי והמקודש.״
לאור מהלך המחשבה של הנטלמן, אני מבקשת למקם את העבודות של אמנט כתנועה של נסיגה שפניה מופנות לעבר העתיד
העבודות של אמנט כמעט ולא מכילות בתוכן את סממניו של הזמן הזה והן מוליכות את הדמיון עד לשורשו הארכאי ואולי עוד הרחק משם: העבודה שייכת לסדרי בראשית, תרם היות התרבות האנושית כשהרוח והמים, הפסלות הגדולות של הטבע, חקקו בסלע את צורותיו. בתוך תנועת הערסול הזו, מבעד למרחק הזמנים, מתעברות עבודותיה של יקירה אמנט ומקבלות את נשמתן
אני פוגשת את העבודות בסטודיו, שם אני שוהה בשעה שאני כותבת. נכון לפגוש את העבודות האלו במקום בו הן התהוו, זה הקונקרטי וזה המדומיין, מכיוון שזוהי גם מהותן של העבודות המקיפות אותי-לתפוס את הרגע בו הרוח מועדת אל החומר, ותנועתה נלכדת באובייקט- עדה הדומם
בסטודיו, העבודות מאורגנות בקפידה בשתי קבוצות נבדלות. בחדר המבוא מוצבים פסלי חימר התחושה היא שהם נוצרו על פי דגמים פנימיים, מדיטטיביים, בהם הידיים המפסלות עוקבות אחר התגלות הצורות בחומר יש מאין. תנועת הפיסול מלמטה כלפי מעלה, מהרצפה ועד הטבור, יוצרת מקדשי מעט שבהתרוממותם אוספים אליהם שלדי אדם חיה ודומם: עצמות, כונכיות, סלעיות, קליפות גזע. הרוח שורקת בחליל העצם והמים מקציפים את החול. כוחות הטבע צרים בחומר הקשה, טרם היות בשר, טרם היות רציונל מבחין ומבדל, טרם היות המבט החיצוני על הדברים
בחלל הפנימי של הסטודיו, שם מצויים תבליטי חימר ורישומי פחם, מורגש מאוד המתח שבין התנועה האורגנית לבין מגבלת הפורמט המרובע. תחושה חדשה מלווה את המפגש עם העבודות שכעת מוכנסות בסדר דברים בעל כלכלה תרבותית. קירות הגלריה כבר נוכחים פה כנמען, כמשכן עתידי. טקס הקובייה הלבנה מחלחל לתוך תהליך היצירה ומפר את מחולו של אותו עולם קדמוני
המתח מתעצם עוד יותר עם הפצעתו של דימוי חוזר של סורג גריד שחוסם את המבט בקדמת עבודות הרישום או בעומקן חללן המדומיין. הסורג, הבנוי כגריד פשוט, הנו הביטוי היחיד בתערוכה לנוכחותו הישירה של ״מעשה אדם״. עבודות הנייר בהן מופיע הגריד מתארות מבנים רדופים שבין חלליהם הגוף כלוא ללא מוצא, ודווקא נוכחותו המינורית ביחס למכלול, מעירה אותך באחת מחלום מיסטי של היטמעות
עם הופעתו של סורג הגריד, מסמן הרציונליזם המודרני, על יופיו ועל אכזריותו , נוחתת התערוכה באחת אל הקונקרטי ואל הזמן הזה. הגוף מקבל אז נפרדות, גם אם רדופה, הוא זוכה לאוטונומיה בה הוא מובחן בגבולותיו ובפגיעותו
התערוכה ״מתחת לאופק״ מתייצבת כשמה במקום בו שוקעת השמש עת משמרת אחת מתחלפת באחרת. מה תהיה המשמרת הבאה עלינו עם שקיעתה של שמש הנאורות שהאירה לנו, מה תביא לנו בשובה ממזרח, מקדם?ם
