תערוכה 25.02.12 > עדי שמעוני / כמו חתול צ’שר | רון עמיר / שהות

עדי שמעוני, כמו חתול צ‘שר.

רובד ראשוני הנרקם סביב התצלומים הכלולים בתערוכתו של עדי שמעוני המוצגת בגלריה המרכזית בקומת הקרקע, ובגלריה בקומה השנייה, הוא ההתייחסות אל פנטזיה, ודמיון הקשורים אל כותרת התערוכה: כמו חתול צ’שר, הלקוחה מעליסה בארץ הפלאות.  על גבי רובד זה נבנים מהלכים רגישים של זיהוי מחוות גופניות או תוצאותיהן המתרחשים למעשה בכל העבודות הכלולות בתערוכה.

עבודותיו של שמעוני מציפות אל פני השטח קשרים בין מרחב, סביבה, מיניות/חושניות, תלת מימד, והאופנים בהם כל אלו קשורים זה בזה ככלים שלובים. בעיני שמעוני העניין העקרוני במחוות פיסוליות בא לידי ביטוי בסופו של דבר בצילום. למשל זיהוי של עשן סיגריה כמסמן מרחב אך גם נושא מאפיינים חושניים. לצד קלילותו לכאורה של העשן מעמת שמעוני בין נוכחותו הגופנית של קרנף העומד על גבי כביש בלילה לצד הדפסת נגטיב של יחסי פוזיטיב נגטיב אולטימטיביים המתקיימים בין גוף גברי לנשי.

הדימויים הכלולים בתערוכה פורשים ריבוי אפשרויות החלות על אותו דבר “קיים” שמזוהה באובייקטים, בעלי חיים, והתנהגות אנושית. הכלב הרובץ על כורסא, הדיונונים שנפרשו על החוף, והקרנף כולם נגועי הצבה במרחב ע”י בני אדם.

אופייה החקרני של מלאכת הצילום לפי שמעוני דורש ומקיים מידה רבה של חשיפה.

בני האדם המצולמים אף הם למעשה מציבים עצמם בעצם מודעותם לפעולת הצילום.

החפצים המצולמים בחלקם הם פסלים או אפשרויות של פיסול, המתחברים אל או משקפים באופנים שונים את דיוקנו העצמי של מצלמם.

רון עמיר, שהות.

העניין האנושי העמוק בחום, רכות, אהבה ויופי שורה על התצלומים הכלולים בתערוכתו של רון עמיר המוצגת בשני החללים הפנימיים של הגלריה בקומת הקרקע.

הנטייה להתכנס אל פינות בחללי פנים חשופי בטון, לרפד ולעטר אותם, ולהפכם משלדי בניין חשופים לסביבות מחייה, ואירוח של בוניהם, מוצאת מכנה משותף מיידי עם כל מעשה אמנות ועיצוב באשר הוא. יכולות אלתור והבנה טכנית מאפשרים לאנשים נסתרים אלו להתקיים כצללים בתוך מקומות הזקוקים לידיהם העובדות אך נרתעים מלהודות בעצם קיומם. מצב כפוי טובה זה של הכחשה מעומת עם יכולתם המופלאה לביית מקומות גרומים אלו לכלל סביבות ארעיות של יופי צרוף, מאולתר, לעתים קרובות באופן מסוכן למשתמש, הרגיל לשים עצמו בעמדה של סכנה קיומית, יומיומית.

חלק מאותה סכנה נמצא אולי גם בתהליך הצילום: חשיפה של אותו עולם סמוי מן העין. עולם שנראה כי גם האנשים שיגורו בבניינים דוגמת זה לאחר השלמתם לא יהיו כנראה ערים לעצם קיומו.

עם זאת ברור שיחסי האמון שנבנו בינם לבין עמיר מתבססים על העניין האנושי הנוכח היטב בכל מעשיהם. כל התצלומים נעשו בבניין אחד, במשך שנה וחצי, תוך כדי תהליך בנייתו. במשך אותה תקופה תפקד אותו מבנה כ”מתקן סגור” והפועלים כמעט ולא יצאו מתוכו. כותרת התערוכה “שהות” מתייחסת למושג בכמה מישורים: שהותם הבלתי חוקית של פועלים אלו בשטח ישראל, מהלך הזמן של הצילום, שהייתו של רון עמיר במחיצתם שאפשרה קשר נדיב זה של קבלה והיכרות, ושהותנו שלנו בתערוכה במחיצת תמונותיהם.

התצלומים מאזכרים את עיוורוננו שלנו באשר לאופי קיומם של אותם אנשים  שהפוליטיקה של השפה מנסה לאיין באמצעות שימוש במילים “מכובסות” ובראשי תיבות. המבט בצילום מבסס למעשה מהלך הפוך ששב וטוען כל מבנה הנמצא בתהליך בנייה בנוכחותם החשובה של בוניו מהם ניטלה האפשרות הבסיסית להתגאות במעשה ידיהם.