תערוכה 14.06.13-03.08.13 > יעלה ויבא | וברק רביץ
מלבני קרטון מעוגלי פינות, מחוררי “עיניים”, ששטחם מחולק לפי קיפולי אורך המאזכרים צלוני חלונות למכוניות, קושרים באופן ישיר בין כיסוי לגילוי. קשר זה הוא עניין מרכזי בתערוכה זו.
בגבם אל חזית הגלריה ניצבים מסכי גלילה מלבניים, שעל צידם השני מודפסים חלקי תצלום של ערימת חציר האסוף בקוביות, בשדה. המסכים מסודרים בחצי גורן: מערך טקסי מחייב החוזר אל מקורותיו: הגורן בה נאספה התבואה,שהחציר הוא שייריה. המרווחים בין חלקי הדימוי המודפס, המרווחים בין קוביות החציר, ובין מלבני הקרטון מעלים על הדעת את מעמדה המודולרי של תערוכה זו. יכולתה להתפרס ולהתקפל היא כנראה תוצר של התמודדות עם הקמת תערוכה בחלל לא מוכר, שעדיין לא היה קיים בשלבים המוקדמים של העבודה לקראת התערוכה. עוגות השיש של הרמפה והמדרגות קשורות לשני אלמנטים שהיו ידועים על החלל משלב די מוקדם. עובדה ידועה נוספת הייתה קיומם של הקירות השחורים בחלל התחתון, שזכו לדיאלוג עם הסביבה השונה ביותר שניתן אולי להעלות על הדעת…פנטזיה של מציאות שמשית, והמצאות צל המתפקדות כספק ציור שהתעוור ספק תבליט שהושטח. אלו יכולים להיקרא כהצבעה אינטליגנטית על קצוותיו הקיצוניים של ספקטרום רחב, תמצותו והכלתו אל מימושה של תערוכה.
במבואה: הקרנה של “The Ozone Flutes” עבודת וידיאו של איתן בן משה.
עבודה המתחקה אחר הפעולה המשמעותית ביותר לעשייה של אמנות: יצירת קשר בין אדם, מקום, ומחשבה באמצעות חפץ שאין לו כל שימוש אחר בעולם. עבודת גרילה זו בה תכנן בן משה את ניסיונו להתחבר אל עיר שאיננה ביתו אבל קשריו אליה מיידיים וברורים בהיותו אמן בזמננו, התגבשה למסמך אנושי הנוגע ברגישות ובחוכמה בחלומות, ושאיפות וביכולת האנושית המופלאה לממשן.
