תערוכה 21.08.08-13.09.08 > חמישה אמנים צעירים

בן הגרי:
המבואה לבניין הסדנאות היא למעשה תשליל של חלל הגלריה הסמוך. הקיר המשותף לשניים חושף אלמנטים הנוכחים בגלריה באופן ברור ומובהק, וגם כאלו שהוסתרו במהלך עשרים ואחת שנות קיומה. חלל זה משרת את מיצב הווידיאו של בן הגרי העוסק בהופעה, היעלמות, מקריות וכוונה. מיצב זה כולל הקרנה על מסך התלוי על הקיר, הצבה של דימוי מצולם, שצלליתו נופלת על הקיר האחורי, והקרנה של תצלום של רוברט מוריס על גבי קופסא מוארכת שמידותיה תואמות גוף אדם. דימוי זה משתקף גם אל תוך פנים הגלריה מן החלונות הצרים שפונים מחללה המרכזי למסדרון. הפניות אל הודיני, מוריס, ובהצללה במרומז גם אל הפסל אזרחי קאלה של רודן, מבססים למעשה את תחושת הנוכחות של “רוחות הרפאים” של מיתוסים וקשריהם האפשריים למציאות קונקרטית.

אורן בן מורה:
חלל הכניסה לגלריה נשלט ע”י מתח שבין ציור פנורמי של נוף קקטוסים בעלי עלים מחודדים על רקע תכול, של אורן בן מורה ותצלומים בשחור לבן של סהר רוקח. היחסים הטעונים שבין צבעוניות להעדרה צפים ועולים בהקשר זה.
הציור של בן מורה נעשה במיוחד עבור קיר הגלריה ולקח בחשבון את מידותיו. הדימוי עצמו לקוח מסרט שעסק בגנרל פאטון  וכלל צילום של נוף שמקורו כנראה במקסיקו. כותרת העבודה “החירבה” קושרת דימוי תלוש זה עם זכרון ילדות של בית ערבי נטוש ושיחי סברס שנמצאו בסמוך לקיבוץ בו גדלה. נקודת המבט הנמוכה ממנה נראים קצוות הצמחיה המאיימים מתחברת עם אטימותם של צבעי הפנדה בהם צויירה העבודה.

סהר רוקח:
עבודותיה של סהר רוקח עוסקות בדיוקן עצמי כפי שצולמה בילדותה ע”י אחותה המבוגרת ממנה בשבע שנים. העבודות חושפות משחקיות, פיתוי, מיניות, וילדותיות בו זמנית ומייצרות תחושה של מציצנות אל תוך מרחב אישי של מגירת תצלומים פרטית. חלקן הוצג לאחרונה בתערוכת הגמר של בוגרי המדרשה בבית ברל בהדפסות גדולות בעלות אופי של כרזות. החשיפה הבוטה שאיפיינה את תערוכת הבוגרים פינתה את מקומה למשחק מורכב עם רעיון הדיוקן שנע בתיארוכו בין 1996-2008. מרחב זמן זה מציין כמובן את המעבר בין הזמן בו נעשה הצילום לזמן הצגתו. בין חוסר מודעות מסויים לתחכום המתווספים אל אותו צילום עצמו בגלגוליו השונים במהלך שנים אלו, באופן העוקב אחר מהלך הזמן בחייה של הילדה בעבר והאמנית כיום.

תום פניני:
שתי עבודות הווידיאו המוצגות בחלל מתייחסות אל קשרים אלימים של פנים וחוץ המתבססים על התפרצות, חוסר יכולת של מבנה או מרחב אדריכלי להכיל משהו חסר גבולות: בין אם זו “לבה” מתפרצת מהר געש שנמצא במרפסת דירה תל אביבית טיפוסית, או קצף מתוך מזרקה העולה וגולש על גדותיה. סוריאליזם מקומי טעון הומור עצמי זה מפרק גם את מרחב הגלריה עם הקרנת צללית של “חוץ” רב שכבתי, או ענף של מטפס מלאכותי ה”צומח” מן קיר.

עדי שמעוני:
עבודותיו של עדי שמעוני בווידיאו ובצילום קושרות דימוי מצולם עם טעם לוואי של תחושת אי נוחות. בחינת היכולת של צילום להצביע במרומז על מה שלא נראה לעין היא הפגנת כוח של יכולת חזותית הנמנעת ממילוליות. עבודות הווידיאו מותחות אזור זה שבין הקולנועי, והנרטיבי, לבין הצילומי, החד פעמי,  אל תחום לא ברור, מאחר ואיננו מוצהר במפורש,  הנע בין תחושת חיים לאבדנם. שמעוני מותח קווים סמויים מן העין בין הצעת המוות המגולמת בצילום הסטילס אל אפשרויות ההנפשה, במובן של החייאה, הנחשפות בעבודות הווידיאו.