תערוכה 03.08.19-21.09.19 > איציק לבנה בגלריה המרכזית / אלינור סאם בסטודיו אמן אורח

יצחק ליבנה – אין לי אשליות

Yizhak Livneh, I have No Illusions

ההיסטוריה של מה שכונה בעבר “מסך הכסף” הרחיבה את “המבט מן החלון” שהעסיק ציור מאז ומעולם, וקשרה אותו אל מרחבים של דמיון, פנטזיה, אשליה, והתמכרות שטמנו בחובם פוטנציאל משמעותי לבריחה מן המציאות. עיסוקו המרכזי של איציק ליבנה בתערוכה זו הוא בסימון המרחב הנע מאותו “מסך הכסף” דרך ריבוי האפשרויות הטכנולוגיות  ועד מסכי הled- באמצעותם אנו מנהלים כיום את חיינו.

התנודות בין מרכיבים שונים של ידע, מידע, צריכה אובססיבית של חדשות, אסונות, ובעיקר התמודדות מתמדת עם חוסר קוהרנטיות וטשטוש הנובעים כיום מהניגוד בין דימויים ברורים וחדים לריבוי מסקנות, ואל נוכחותן השופעת של אנליזות מופרכות, כאשר כל מקורות המידע נדמים משמעותיים באותו אופן בחשיבותם. 

אלה נחשפים באמצעות יכולותיו של ליבנה לחלץ את תולדות הנראות הקשורה אל טכנולוגיות שונות ותחלופותיהן. משמעות עקרונית קיימת בשיבושיהן הנוכחים בהפרעות, טשטוש, סטיות זמן, התפרקות, והפערים בין אידיאת הדימוי הנדמית חד פעמית, כאשר זו משודרת ומועלית באופן חוזר ונשנה בריבוי החורך כמעט כל יכולת להתרכז במשהו מתוך בליל בלתי פוסק של אינפורמציות סותרות עתירות ספינים.

פני השטח שבהם עוסקים הציורים נדמים לעתים ברורים, קשורים באופן ישיר לתולדות הצילום והציור, ולעתים מתעתעים ומייצרים את הפגנות הכוח המשמעותיות של ציור: יכולת שכנוע ויזואלית המשכנעת ביכולתה לדמות קיום חומרי, כזה או אחר.

ורד זפרן גני

הפעמון צלצל אך המלכה מתחת למים/ אלינור סאם

הפעמון צלצל אך המלכה מתחת למים הוא מיצב פרפורמטיבי בהשתתפות הצופים, אשר עוסק במנגנוני ההדחקה והאסקפיזם של הנפש האנושית. בחלל של סדנאות האמנים בונה אלינור סאם קרחון משונן, החוסם ומשבש את דרכם של הצופים אל פנים החדר. שם, מאחורי מראה דו-כיוונית, ניצבת האמנית ומחוללת שלל התרחשויות באמצעות אובייקטים שונים, גופי תאורה וסאונד. תוך חשיפה חלקית ומשתנה של החלק האחורי, סאם מבקשת לעורר מחשבה אודות הפעולות המנטליות שאנו נוקטים על מנת להגן על עצמנו אל מול המציאות המחרידה הסובבת אותנו: אסונות סביבתיים, משברים הומניטריים, אזורים מוכי מלחמה וצרות אישיות הפורעות את סדר החיים. בתוך חלל הגלריה הצופים נדרשים לנקוט פעולה ולבחור: האם להתבונן במה שנמצא מעבר לקצה הקרחון – או לברוח ממנו? האם לחשוף את עצמם למתרחש, או להתעלם על מנת להגן על עצמם? האם היכולת להרגיש אמפתיה אל מול ההרס כבר אבדה לחלוטין?