תערוכה 15.03.25-30.01.25 > אניסה אשקר / מטר זהב
שיחה בין אניסה אשקר ואיתן בוגנים לקראת התערוכה ״מטר זהב״
מהיכן הגיעה כותרת התערוכה שבחרת ״מטר זהב״? נראה שחזרת לעיסוק רב השנים שלך במיתולוגיה, וגם בזהב השתמשת במהלך השנים
מאז הילדות אני מושפעת מהמיתולוגיה היוונית. סיפורי האלים וגיבורי המיתולוגיה ריתקו אותי, ובכל פעם שאני קוראת בהם אני מגלה אותם מחדש והם מקבלים בעבודותיי פרשנות שונה. בתערוכה הנוכחית אני מתייחסת ישירות לסיפור של זאוס ודנאה. בגרסה אחת של הסיפור אביה של דנאה, שלא זכה להוליד בן, כלא אותה בבאר, לאחר שנודע לו מהאורקל בדלפי שייוולד לה בן אשר בבוא היום ימצא את מותו בידיו. זאוס שחשק בדנאה הגיע אליה כגשם זהב שזלג לתוכה ועיבר אותה. הדימוי של זאוס כמטר זהב ריתק אותי ושימש לי כמקור השראה
בתערוכה ישנן עבודות מהשנתיים האחרונות, תקופה של מלחמה שפגשה אותך באופן ישיר בעכו, בבית הולדתך. העבודות הן בעצם תגובה למציאות האכזרית?׳
התערוכה היא בהחלט מעין תגובה למתרחש. סדרת הציורים ״מיגונית״ למשל נוצרה בתקופת המלחמה, בזמן הריצה אל המיגונית שנמצאת באמצע השכונה בעכו כשהאזעקה מהדהדת, ובעיקר לאחר שכולם עזבו אותה בתום עשר דקות של שהייה, אז גיליתי שאני בעצם נשארת לבד כדי לחשוב ולהרהר על כך שהמיגונית מקבילה לעולם היצירתי-אמנותי שלי, מעין עולם שהפך לבית. המילים שכתובות על כל אחד מין הציורים בסדרה הן מילים שאמרתי למשפחה שלי – לאחיות ולאחיינים הקטנים בזמן השהות במיגונית, כמו המילה חיבוק – שביקשתי מהאחיינית שלי, כמו הציווי תיכנסי פנימה – שהפנתי לאחותי כדי שלא תישאר בפתח, כמו המילה תצאי – שנפלטה מפי כאשר האזעקה הסתיימה, או כמו הדרישה – תשתקי – אשר כוונה לאחותי שדיברה ללא הרף על רקע ההד המטריד. ויש גם את הכיתוב – אלוהים ישמור אותנו – כי המשפחה מאמינה
אם כך הציורים בסדרה זו צוירו בין שהות אחת לשנייה במיגונית, תוך כדי המלחמה, בין עכו לבין הסטודיו בתל אביב. האם תכננת את הסדרה כשהמלחמה החלה?׳
לא, לא תכננתי, ולמעשה אין אצלי תכנון בעשייה האמנותית. אני תמיד משתדלת להיצמד לתחושות הבטן שלי ותמיד מנסה להיאחז בראשוניות של הרגש, ורק אז אני יורדת עמוק עמוק ושואלת את עצמי אי אילו שאלות, כמו איך הגעתי עד הלום, מהי הסיבה לכך וכדומה, ולאט לאט נבנית לה תמונה שלמה. חשוב לציין שתמונה זו לעולם לא מסתיימת או נשלמת לגמרי, במובן זה שהציור מתמשך ומתקיים ונשאר חי רטוב כל הזמן, אפילו תוך כדי התערוכה עצמה. אפשר לומר שאני פחות עסוקה במחשבות אלא ממוקדת בעיקר בפעולת הציור עצמה, שהיא אולי הקפאה של רגע של אמת, של רגש ותחושות, ובו זמנית, בגלל הנאמנות המוחלטת ונטולת החשש שלי לרגש, הציור ממשיך להתקיים, גם באופן מטפורי וגם בגלל צבע השמן הרטוב שלוקח לו די הרבה זמן להתייבש. אני לא מזרזת אותו, ומצידי שיישאר רטוב לנצח
עיקרון הימשכות חיי הציורים משמעותי לך
כי אלו הם החיים עם ההמשכיות הבלתי נמנעת שלהם, החיים שלא פוסקים מלכת. מכאן שהתערוכות שעשיתי בעבר או היצירות שמוצגות כעת הן ממש ממנטו-מורי לחיים, אות וסימן להזדחלות הבלתי נגמרת של הימים. בעקבות שיחה על הנושא שאלה אותי חברה קרובה לי – האם אין לך יום שפשוט עובר בלי להותיר שום עקבות? השבתי לה שהחיים הם בעצם רצף של תקלות. בסופו של דבר, הציור מיתרגם לחושניות ולתשוקה לחיים, כולל הצבע השחור עם העוצמה והכוח שבו עד שבא לצופה לאכול את הציור ממש. צבע השמן השחור אגב החליף את הזפת שעשיתי בה שימוש בעבר
ומה קורה בשעת בציור, באיזה הלך רוח את מצויה?׳
פעולת הציור הממשית היא קודם כל פעולה פרפורמטיבית – אני משתמשת בכל אברי הגוף שלי ומוצאת את עצמי מותשת בסופה של המלאכה. אני עושה פרפורמנס כשאני מציירת, ככה אני מתייחסת לזה, עם החזרה וההתעקשות על החומר, החושניות שלו והכמות הרבה של הצבע שאני מניחה על הבד. הפרפורמנס ממשיך לתערוכה עצמה שבה אוסיף למלא את הציור בצבע. אני לא יכולה לצייר אם אין לי תשוקה לציור באותו יום. הסטודיו צריך להיות מסודר, שולחן העבודה נקי, ובזמן שאני מציירת ישנן נרות דולקים, אולי כדי שאחזה בלהבה כמו האדם הקדמון, או כמו פרומתיאוס שגנב את האש והעניק לנו את החיים. אני גם מקפידה תמיד על כך שאהיה לבד משום שהציור הוא מהלך אינטימי לתפישתי, פעולה של הנפש, מעשה של רוחניות. בעצם, אני נמצאת בפאזה אחרת לגמרי, במצב שבו הנפש עולה כמה דרגות, ללא שום השפעה של חומר משנה תודעה אחר חוץ מהציור עצמו
מה עוד משפיע על הציור?׳
ריחות – אני מונעת מריחות ומוצאת להן תמיד מקום ביצירה שלי, אם זה בחומרים אורגניים אכילים או כאלו שאפשר לשתות אותם, ואם זה בבשמים שמופיעים בגופם בסדרה שנמצאת בתערוכה הנוכחית – פקקים של בשמים שהשתמשתי בהם בשנים האחרונות, של דולצ׳ה גבנה, הרמס או מארק ג׳קוב, אשר מתערבבים בריח החריף של צבע השמן. בכלל, מאז ומתמיד מצאתי עניין רב באיפור וצבע, ובעבודה מאוד מוקדמת שלי אפילו מרחתי את השפתיים בצבע שמן דשן ואז הותרתי עקבות של נשיקות על פני הבד. השראה נוספת היא ציורים והדפסים יפניים שאני מאוד אוהבת ומושפעת מהם, מעין השראה עקיפה כמו זו שנמצאת ברקע העבודות של ואן גוך, שהן מושפעות מאמנות יפנית מבלי שזו תופיע באופן ברור בציורים עצמם. למשל, בסדרה ״מטר זהב״ שבה מתוארים בווריאציות שונות עננים וטיפות של גשם, ניסיתי לצייר את טיפות הגשם הדקיק המופיעים בהדפסים יפנים, מין קווים דקים ועדינים, ומצאתי את עצמי מתמודדת עם הפשטה של כתמי צבע, מגלה שוב ושוב שאני מוצפת רגשית ובוכה דמעות של שחרור – לא בגלל שמשהו יצא משליטה, כי אני לא חושבת על שליטה בזמן הציור, אלא שההצפה הזו מושרשת כל כך שהיא שולטת מלכתחילה
ואיך כל זה פוגש את הפוליטיקה?׳
את הפוליטיקה נשאיר לפוליטיקאים. אני מאמינה שאנחנו כאמנים הרבה יותר חיוניים ומשמעותיים מאותם בעלי שררה. בכל מקרה, להציג תערוכה בפומבי בעת הנוכחית הזו היא כשלעצמה הצהרה, וכל מה שיש לי להגיד על פוליטיקה נמצא בציורים התלויים על הקירות. התערוכה אינה מתכחשת לכך שאנחנו נמצאים בשעה של טלטלה מאוד גדולה, אלא שהיא סדרה של עקבות של מיני רגשות מאותה טלטלה. הדחף של היצירה הוא אנושי, רגש כללי יותר. התערוכה היא לא בשבילי, אני יכולה לפרוש עכשיו, היא למען הציבור
רוב הציבור מתקשה כמדומה ואפילו ממאן לשתף פעולה עם אמנות עכשווית – היא מאיימת עליו, מבלבלת בכוונה, דורשת ידע ושמה אותו מראש במצב לא נוח לו
אני עם קשב רב החוצה, אני לא מנותקת כמו שנהוג לחשוב על אי אילו אמנים. אמנים צריכים אמנם להינתק מהעולם כדי ליצור, להתבודד כמו נביא, אבל אני לא באמת מנותקת, ותמיד יוצאת ונכנסת. במיגונית לדוגמא, כולם יצאו חזרה לביתם אחרי עשר דקות ורק אני נשארתי, ולא בגלל הפחד אלא משום שזו בדיוק ההתבודדות שאני זקוקה לה, ולא משנה אם היא לפרק זמן של חצי דקה או שנתיים שלמות
