תערוכות / אינוונטר מת, נועה תבורי. עדי ויצמן אהרוני. לחזור, שרית אכטנברג. מירב אשכנזי
15.08.09-18.07.09
אינוונטר מת, נועה תבורי. עדי ויצמן אהרוני. לחזור, שרית אכטנברג. מירב אשכנזי

עבודותיה של נועה תבורי המוצגות בתערוכתה “אינוונטר מת” קשורות בראש ובראשונה לנוכחות חומרית, פיזית, של אובייקטים ממקורות שונים, המסמנת נוכחות שנעה בין מראית עין של חפץ מוכר לבין אופן עשייה או הצבה שמעורר תחושה של הזרה. הבחירה באסטרטגיה בסיסית של הזרה לעשייתה, והצבתה של אמנות נמדדת על ציר הזמן של תולדות האמנות מדאדא, עבור דרך סוריאליזם ואילך.  מסורת זו, והמשכה המצוי בעבודותיהם של אמנים כמו ארמן, פישלי ווייס, מארק דיון, וג’ון בוק נלקחים  כאן בחשבון. הפיתוי הטמון ביומיומי, בצבירה, בריבוי ובאיסוף נע בין ביטוי של סקרנות לביטוי של חרדה קיומית. טווח רחב הטומן בחובו מרחב פעולה עשיר בהקשרים.
האינוונטר כמושג וכמצבור ממשי גם הוא איננו מובן מאליו. (1) אינוונטר הרי מתקיים כל עוד הוא כזה: מלאי, אוסף מקוטלג של אובייקטים. מתי בעצם אינוונטר יכול להיות מוגדר כמת? האם המוות הוא מותו של השימושי? או אולי היינו מצפים שחפץ, גם אם איננו בשימוש מזה פרק זמן כזה או אחר עדיין נושא בחובו את אפשרות השימוש. ומהו שימוש בחפץ? הדבר שהיה תכלית עשייתו, סיבת רכישתו, או אולי שימוש שונה או עתידי שעשוי להעשות בו?
לצורך התערוכה נאספו חפצים רבים, הצטברותם מייצרת תחושה של דחיסות, ריבוי, מלאי שסיבת קיומו לא ברורה למעט עובדת קיומם המפורט של חלקיו. ההצבה בחלל מטעינה את נוכחותם בשאלות נוספות של נגישות מול חוסר נגישות אלו חפצים פונקציונלים, מראם אמור להצביע על שימוש אך אופן ההצבה הוא בבחינת “לראותם בלבד”. מאידך גם היכולת לראותם  איננה ערך מוחלט מאחר ואופן ההצבה הנו הערמה שהסתרה היא חלק בלתי נפרד ממנו. לדבריה של נועה תבורי: “האגירה באה ממקום של חוסר יכולת למיין, לוותר, לזרוק…החפצים הם מטאפורה למצב נפשי שמוביל או מובל בעל כורחו למצב של עודפות עד כדי התמוטטות”. (2)
תחושה אמביוולנטית זו מלווה עבודות נוספות המוצגות בתערוכה. ספק נראות ספק נסתרות, לחלקן נוכחות חומרית הדורשת מבט מקרוב, ומפתה למגע יד מול האיסור על נגיעה שהנו חלק בלתי נפרד ממצבם של אובייקטים בחלל תצוגה של גלריה.
עבודות נוספות בתערוכה דורשות התמודדות עם בחירות חומריות מגוונות: עפר, חוטי ברזל, קרטון לצד חומרים רבים נוספים הממשיכים את תחושת העודפות, והמלאי המומצא שמלווה למעשה את התערוכה כולה.  איכות רישומית של שימוש בקו שורה על חלק מן העבודות שנעשו בתלת מימד וקושרת ביניהן לבין עבודות הרישום המוצגות לצידן. היחסים בין תכנון לביצוע מתכנסים אל תוך מצב מתמשך של הצעה בעלת אופי פתוח, סקרן, חקרני, ונסיוני במובן הראשוני של המושג: נסיון בעל אופי של חיפוש, שלא בהכרח מחוייב להגיע אל מיצוי מוחלט. עקרון ההסתרה מוצא את מקומו גם במישור הרעיוני של התערוכה ובא לידי ביטוי במבניות למשל בעבודת הסירה העשוייה אדמה מוקשה על גבי רשת ברזל. אובייקטים קיימים, פיסול, הצבה ורישום משתעשעים בקירבה, ריחוק, קשר, וניתוק במרחב הגלריה באופן המעלה על הדעת מרחב בעל אופי תיאטרלי או קולנועי.

עבודותיה של שרית אכטנברג המוצגות בתערוכה מעמתות ציור לפי צילום עם ציור מופשט. סדרת עבודות שנעשו לפי תצלומים בונות נרטיב לסיפור פציעה שראשיתו עלומה מן העין ובעקבות אותה התרחשות התבצע חילוץ, טיפול שדה במנחת מסוקים, והגעה אל בית חולים.
מול סידרה זו מוצגת סידרת עבודות נוספת של כתמי דיו על נייר המייצרת מהלך נלווה, של מחשבה בציור. הפרטים, ובעקבותיהם הזכרון והשכחה משחקים תפקיד מרכזי בסידרה האחת. ההפשטה הסוגסטיבית של כתמים באשר הם: שיירי נוזלי גוף, צבע, או לחילופין כל מקור חומרי אחר נוכחים בעבודות כתמי הדיו. המנעד שבין זיהום להצעה אסוציאטיבית של כתמי רורשך פורסים את ריבוי האפשרויות הגלומות במילה “כתם” ואת מקומם המרכזי בתערוכה.
בנייתו של זכרון שנמחק היתה עניין עקרוני לסדרת הציורים. התצלומים שיצרו מחדש את סיפור החילוץ נעשו ע”י צלמי עתונות ונוגעים אל פציעה בלבנון של אדם קרוב לאמנית. תצלומים אלו היו סמני התרחשות בעזרתם בנה לעצמו מחדש הפצוע את מהלך הדברים. בהמשך הפכו אותם תצלומים נקודות מוצא לציור המשחזר באמצעותם את סיפור החילוץ. סדר פעולות זה הפך למעשה את הציור לשחזור של שחזור. מקומו הטבעי של ציור כמקור עבר מהלך כפול ובו נוכחות משנית שהפכה למרכזית. כפילותו נמצאת בהסטה של הדימוי במעברו בין צילום וציור, וגם בהשענותו על מערך היחסים שבין הדימויים הקונקרטיים להפשטה. למעשה בתערוכה זו האחד לא יכול להתקיים ללא האחר. הדימויים שנועדו למלא חללים שנפערו בזכרון, והכתמים הנדמים כמחיקות שמציעים פתחי מילוט אל השכחה. עם זאת אותם כתמים גם  מזכירים באופן אסוציאטיבי את שנמחק ונשכח: צורותיהם האמורפיות מזמינות חזרה אפשרית של מקטעי זכרון לתודעה.
המחשבה הסדורה על ציור מתקשה להתמודד עם תהומות הלא מודע. הנסיונות הסוריאליסטים נוסח האנס ארפ לייצר מקריות או דוגמת מקס ארנסט להניח שיטה בבסיס האקראיות מכילים בקרבם את אבסורד קיומם החותר תחת התכנות מימושם של רעיונות אלו. ההתזות של ג’קסון פולוק נוגעות בעקרון האלימות ומתרבתות אותו לציור בעל איפיונים מזוהים מובהקים. שרית אכטנברג מודעת לכל אלו ומשתמשת בכולם בהיותם מסורת של ציור המודע לעצמו, למקומו, ולמעמדו הנזיל ביחס לנושאים בהם הוא נוגע. המסוק המתרומם או נוחת הוא בעיקר ביטוי של כוח מוגבל. כמוהו אולי גם הציור. המבט הקר, המרוחק, לא מתאפשר במקרה זה בפועל. הדגשים של פרטים מסוימים וויתור על אחרים מאפיין ציור לפי צילום אך כאן מעורר גם מודעות אל מצבי תודעה. מתי זוכרים ומה, מה ישכח ומדוע, ומה תפקידו של המושג זכרון בהקשר מורכב זה של פגיעה. מה זוכר הגוף ומה ניתן להזכיר ולהעלות על הדעת. חוסר האונים, שבירותו של הגוף וחמקנותה של התודעה הופכים לאמצעי עבודה, למרכיבים של ציור המודע ליכולתו המוגבלת להציע סיפור מסגרת.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA OLYMPUS DIGITAL CAMERA

1. אנדרי פלטונוב “אינוונטר מת” שם הספר, עיר ושנה של הוצאתו לאור.
2. נועה תבורי בשיחה לקראת התערוכה, 2009.