תערוכות / תרפים, רחל קיני‎
18.02.12-14.01.12
תרפים, רחל קיני‎

עבודותיה של רחל קיני נוגעות בשבריריותו של המושג המשמעותי כל כך לאמנות ישראלית: “מקום”. יכולתה לנסח שברי שברים של חלקיקים, מבלי לנסות ולאחות מהם “שלם” כזה או אחר, היא עמדה עקרונית, עיקשת של אדם המכיר בכך שלמעשה אין לאיש בעלות על מקומות, וכנראה אין אפשרות ל”כבוש” אדם, מקום, או צמח. ניתן להסיק מכך גם משהו על זמניותו של מהלך ההתבוננות וקיומו של הציור עצמו, כמו גם על חשיבותה העקרונית של התעקשות באמנות. העבודות שנעשו במהירות על גבי ניירות בגדלים שונים שבות וחוזרות אל היחסים שבין נוף, גוף, צבע, קו, ושבר. אין אלו קשרים מיידיים וברורים אלא היקשים הנבנים מהנחתו של קו והתפשטותו של כתם. ההתוויה הנדמית כבסיסית מתומצתת אל המינימום הנדרש כדי לסמן נוכחות של אובייקט כזה או אחר. עם זאת הצורות אינן שלמות. חלקיותן מודגשת בחזרות אל עיסוק סידרתי של מבטים השבים אל אותם מבנים, עצים קשורים, או פסלים פגומים. הפגימה נמתחת מהיד המציירת אל מהותו של הדימוי המצויר, ואל אפשרויות שונות של גילומם של מרחב, מידות, והרחקה. מרחבים מצטמצמים לנגיעות צבע, ומכונסים אל מידותיו של דף מספר סקיצות או לחלופין נפרשים כענן אופקי על גבי גיליון רחב. שקיפויות הצבע ומולן נוכחותו של קו מתגבשות לכדי מהות מאבחנת של ציור מהיר ששב ובודק אפשרויות של חיבור או שבר. קיומן של אפשרויות אלו בפועל הוא בתירבותו של תלת מימד, ובכך למעשה מתמקד העניין בדואליות החיונית של יחסי רישום/ מבנה.