תערוכות / בהיר יותר מחיוורון
19.09.09-10.09.09
בהיר יותר מחיוורון

אם יורשה לי להתחיל מהסוף, אזי בחינת המושג שכחה התגבשה והיתה לנושא מרכזי בעבודות התערוכה “בהיר יותר מחיוורון”. בעבודות אלו ניכרת המנעות, ויתור או הפחתה של צבעוניות. 

עבודת הווידיאו של אסנת אביטל היא צילום הממוקד בנוכחותו החומרית של הצבע הלבן. הצבע נוזל ומתעבה, בונה טקסטורה עשירה אך נטולת ממשות, מעצם התממשותו בהקרנה של לבן על גבי לבן. איכותה המהפנטת של העבודה מבוססת על מקצב הנזילה הבונה נוכחות ברורה של כוח המשיכה, נצנוצי אור, והצללות, המבליחים לעתים, ובכולם טמונה תחושת הזמן החולף. ברקע מהדהד הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ’, עבודות של רוברט ריימן, והנזילות של רוברט סמיתסון המוכרות אף הן מתצלומיהן.

ה”לבנה” העשוייה מקילופי צבע לבן שנדחס בתבנית על ידי אנג’לה קליין מתווה סימון קצהו האחר, אך הקרוב כל כך, של השימוש בצבע כחומר ורעיון בו זמנית. זאת מתוקף היותה הצטברות דחוסה של משיחות מכחול בצבע לבן, שהיו למלבן תלת מימדי הנתלה כתבליט על קיר.

הצעה חומרית הבאה לידי ביטוי על פני השטח נמצאת גם בעבודותיה התבליטיות של דרורה דומיני. צורתן העגולה מחדדת את תחושת התנועה הנוצרת באמצעות התוויית מעגלים המאזכרים עבודת אבניים בקרמיקה. תקדימיות לה עבודותיו של גבי קלזמר בהן אכן נעשה שימוש באובניים. בשונה מקלזמר המעגלים של דומיני בוצעו תוך תנועה, כשיכבה אחרונה במהלך תבליטי פיסולי בו תוצרי פעולה מכנית מושלמים על ידי עבודה ידנית מוקפדת. הצעת האינסוף המופשטת הטמונה במעגלים מחדדת את הקונקרטיות של דימויי התבליט המותווים על פניהם. הצבע הלבן קשור כאן ל”סופות שלג”: כיפות זכוכית המכילות דימויים תלת  מימדיים שעם ניעורן, מתרחשת בהן סופת שלג בזעיר אנפין.

לאה אביטל גם היא קושרת בין הקונקרטי: שני כיסאות, לפנטסטי: חיבור שנוצר באמצעות מתיחת יריעת ספוג לבנה, דקה המאחדת את השניים להיבריד, יצור כלאיים, הפורץ במהלך המתיחה עד קריעה של היריעה, את גבול קיומם הפרקטי של הכסאות.

עבודתה  של אירית חמו היא הצטברות אבק שהתרחשה  מסביב למגזרות נייר של עלים. למעשה מגזרות אלה הוסרו מגוף העבודה ועקבותיהם נותרו כ”צל” לבן. מאז הפצצת הירושימה ונגסקי קיבל צל כזה משמעות של התפוגגות  שהתרחשה במפתיע בעקבות ארוע הרה אסון.

במחשבה על הפשטה ה”צל” הלבן שונה באופן קיצוני מצל שחור שמחייב נוכחות גוף. ולכן גם האיום הטמון בצל שחור הנו מופשט פחות. מסורת השימוש באבק כחומר טעון זמן במהלך המאה העשרים ואילך מתווה מערכת קשרים מסועפת הנעה בין הזכוכית הגדולה של מרסל דושאן. המשכה בעבודות האבק של קורנליה פארקר המכניסות את השכחה באמצעות השימוש באבק שהצטבר על מרכיביו השונים, כחומר לאנליזה אל מעשה האמנות, תוך התייחסות ישירה אל פרויד. הזמן, השכחה, ושמיכת האבק, הם שלושה מרכיבים אותם טוותה חמו באופן טבעי, נטול מאמץ, להפנייה ברורה ומדוייקת לשבריריותו של מצב ביניים שבין זיכרון ושכחה.

עבודתה של חנה סהר קושרת ברגישות את הקרוב, האישי, והמוכר: דיוקן בנה, עם יכולתה לצמצם למינימום את פרטי המידע הנדרשים להבנת מהותו של דימוי. ההבטחה הטמונה בדיוקן זה ניכרת בקירבת המבט, ובטשטוש שנושא בקרבו את רעיון הצילום עצמו: כתיבה חלבית באור כפי שזו מתבהרת לעצמה בעין המצלמה.

פסל הניאון “מגדלור” של אהרון עוזרי גם הוא מעורר מחשבה על סינוור, טשטוש, ובהירות כצדדים משלימים המתקיימים בו זמנית. התבוננות מרוכזת בעבודה גורמת לסינוור עד אבדן מסויים של היכולת לראות. תקדים מובהק לכך נמצא בעבודות הניאון של דן פלאווין בהן יכולותיו הפיסיולוגיות של מנגנון הראייה של הצופה מאותגרות ע”י תאורה לבנה או צבעונית המנטרלת את קליטתם של צבעים משלימים בהתאמה. עבודתו של עוזרי כוללת מנוע וונטה עגולה שתנועתה משלימה את תחושת הסחרור העולה בעבודותיה של דרורה דומיני שכבר הוזכרו. הירח המלא, המופיע ונעלם, לתשואותיו של קהל סמוי מן העין, בעבודת הווידיאו של טליה קינן, מספק הצעה נוספת, ומשועשעת, באשר לתנועה קוסמית, מעגלית, מופשטת ומוחשית, נוכחת וניסתרת .

תצלום המיטה המוצעת, שגווני הלבן וירקרקות הצילום משחקים בה ומאפשרים לדימוי  לחמוק אל קיום שמעבר לזמן, הם הצעתו של שי איגנץ. זוהי תגובה אינטימית, מהורהרת על זיכרון הגוף במצעי מיטה, שהעלה פליקס גונזלס טורז, על שלטי חוצות, לזכר בן זוגו.

יוסף קריספל מתייחס אל סופו הידוע מראש של סיפור נסתר.  הדימוי לקוח מעטיפת התקליט האחרון של הסמיתס שנקרא Strangeways, here we come כותרת העבודה: “(אני) רוחו של ג’ו המוטרד,” מחדדת את תחושת קיומו של מידע סמוי מן העין. הציור מפנה ביובש אל לוק טיימנס, מזמין מחשבה על צבעוניות המאזכרת מוות, והקשרים שבין ציור, הסטוריה ושכחה.

יוני גולד צייר אדריכלות המושפעת מהסגנון הבינלאומי, הנמצאת באפריקה. ציור זה מעורר תחושה שחורגת אל מעבר למציאות של מקום וזמן, ומעלה על הדעת את סמני המרחב הקרוב באדריכלות בתל אביב, קשריהם לאירופה, ולאפריקה, ומופרכות רעיון המקומיות התל אביבית שנקשר בהם. כאן אולי המקום לאזכר את השפעתו הישירה של סגנון זה גם על עיצוב חלל הגלריה של סדנאות האמנים בו הוצגה התערוכה.

עבודתו של צחי בוחבוט נשקפת מהקומה השנייה: הר מושלג שצללים אפלים נחרטו בו, והילה ורודה מקיפה אותו. עבודה זו מצביעה על ריבוי הגוונים של סביבה מושלגת, הזוהר הצפוני, או לחילופין מזכירה את הלוגו של חברת הקולנוע “פרמאונט”. העבודה שנחרטה אל תוך הקיר, נמחקה עם סיום התערוכה.

הרכב העבודות בתערוכה בונה שדה עשיר ומורכב של רעיונות אודות חומריות והתמוססותה, נוכחות וחידלון, קונקרטיות והפשטה, הכרוכים אלו באלו, ומחריפים בקיומם ההדדי את אבדן תחושת המוחלטות המודרניסטית, הניכרת באמנות במעבר המאה.